Ofir Furman

הכדור חזר להיות במגרש שלי. אחרי קצת עיכובים לא צפויים – הספר השלישי שוב מולי. בהמשך לשבוע שעבר, אני בהחלט לא במקום שתכננתי להיות בו, היו הרבה התקלות והתאמות לעשות... אבל הוא כאן. היו לי תכניות גם למול הלו"ז המעודכן. אני יכולה לעבור על ההערות ובזמן שאני חושבת על הדברים המורכבים יותר שבטח יהיו בהמשך הספר – אתחיל לשכתב את הפרקים הראשונים. לא כי לא חשוב לעצור ולחשוב, אלא כי אני כל כך רוצה לנשום אותם שוב! כמה שינויים יכולים להיות בהתחלה? אתחיל לשכתב לי בפאנן ותוך כדי אשקיע זמן ואנרגיה גם...

זה היה אמור להיות שבוע ממש טוב. תרגול אחרון וחגיגי, הרשמה לדוקטורט, התקדמות עם הספר השלישי והתזה... ואז בשבת הכל עמד מלכת, ונכנסנו לסיוט מסוג חדש. בשבת בצהריים החתול הסקרן שלנו נבהל והצליח לברוח מאיתנו, ברח לנו מול העיניים לבניין מעבר לכביש – ובאינסטינקט מטופש (אל תעשו את זה) רצתי אחריו. הוא גם ברח רחוק יותר ולא היינו בטוחים איפה לחפש אותו, וגם נקעתי את הרגל. שבוע שאמור היה להיות נהדר ומלא ניצחונות קטנים – וברגע אחד הפך להיות חמישה לילות לבנים ברצף, אינסוף רגשות אשם, געגוע קורע והתפרצויות...

זה היה שבוע של אירועי סיכום באוניברסיטה, כי שבוע הבא מסתיים הסמסטר – ולמעשה אני מסיימת את התואר השני. כמובןןןןן שיש לי עוד לכתוב תזה, ובהינתן שאני מתחילה את הדוקטורט באוקטובר זה לא כאילו אני ממש אנוח או משהו. אבל היו אירועי סיכום, ושמעתי מכל עבר "וואו כן, סיום הסמסטר ממש קשוח... עומס של סוף שנה..." ואני? בעננים! חוגגת את החיים! נמרחת ורגועה! לא כי אין עבודה, ברור שיש, אבל אני לכמה רגעים של חסד – רק לומדת. מאי הוא תמיד החודש הכי לחוץ כי צריך להספיק לשבוע הספר עם כותר חדש. ואז אומנם סיימתי...