תקופת ההמתנה

איזה שבוע חרדתי זה היה.

כמו שאולי הבנתם בשלב הזה – בתקופה האחרונה אנחנו במירוץ סביב השעון כדי להספיק לשבוע הספר.

הגענו לרמת יעילות כזו שלרוב עמדנו ביעד המופרך שהצבתי לכל שלב, אבל אז אפילו עיכוב ביום הרגיש פתאום כאילו העולם כולו קורס סביבנו.

בחמישי שעבר סיימנו את ההכנות לעותק שמש, ולרוב על עותק השמש אנחנו נוהגים לעשות עוד הגהה, לוודא לפרטי פרטים, לבדוק לרמת הפיקסל כל איור...

אבל השאיפה הייתה להחזיק ביד עותק שמש ביום חמישי, לא לסיים את ההכנות לקראתו. בשביל לא לאבד את הסופ"ש, מיהרנו להדפיס עותק אחד בבית דפוס קטן.

בדקנו אותו כאילו היה עותק שמש, תיקנו את כל מה שצריך, ובראשון אחר הצהריים כבר שלחנו לבית הדפוס האמיתי.

ואז, התחילה תקופת ההמתנה. לרוב מקבלים את עותק השמש תוך יום, אבל לפני שבוע הספר... מצאתי את עצמי שלושה ימים מרעננת את המייל ומחכה שיקראו לנו לאשר אותו כדי להיכנס לתור האמיתי בדרך להדפסה.

ברביעי זה סוף סוף קרה – אלכס קפץ באמצע יום מילואים, שלח לי צילומים בטלפון, ווידאנו נקודות תורפה ומיהרתי לשלוח את המייל: "פנים ועטיפה מאושרים".

אני הייתי מאושרת אפילו יותר.

אז יש עותק שמש, הוא אפילו עבר את כל האישורים, והוא מחכה בתור.

המהממות מבית הדפוס עדכנו שמועד הדפסה משוער יהיה ב8.6. שזה טירוף, כי אם לא שמתם לב – זה לפני שבוע הספר. לא אחרי, לא במהלך... לפני!

אם לא תהיה התערבות משמיים, באמת-באמת הספקנו.

שיואו.