לאט ובטוח

זה היה מהשבועות העייפים האלו שאת מוצאת את עצמך תקועה בדרכים כמות מוגזמת של זמן, ומנסה לעבוד בין מחויבויות ו...

תמיד מרגישה אשמה שיכולת לעבוד יותר.

כי יש לי כרגע שלוש משימות גדולות: לערוך את הספר, לכתוב את התזה, לבדוק מבחנים.

איך לא – הסטודנטים שלי נבחנו בראשון ואני כבר כמה ימים שקועה בסריקות של מחברות כתובות ביד ושוקלת אם מותר לתת נקודת בונוס על כתב יפה (אל תדאגו, אני לא).

וזה מרגיש שיכולתי לעשות הרבה יותר, באמת.

אבל גם... בדקתי כבר יותר משני שליש מהמבחנים.

אומנם לא כתבתי כל יום הרבה בתזה – אבל סה"כ כתבתי שמונה עמודים שזה לא מבוטל.

בספר הייתי שמחה לערוך יותר, אני כרגע בפרק 4 אבל יכולה לשקר לעצמי שזו סוף החטיבה הראשונה (כי היא ממש קצרה הפעם – אנחנו קופצות ישר לאקשן!)

ובאמת אני חושבת שהייתה עבודה יפה עד כה למרות שהייתי שמחה להספיק יותר.

כנראה שלפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי שגם התקדמות איטית היא התקדמות, ויש גם שבועות כאלו.

אני בוודאות במקום יותר טוב ממה שהייתי בו לפני שבוע, וגם זה חשוב.

נקווה ששבוע הבא יגיע עם יותר מנוחה ועוד התקדמות.