בוא הביתה
- 2 days ago
- 1 min read
זה היה אמור להיות שבוע ממש טוב.
תרגול אחרון וחגיגי, הרשמה לדוקטורט, התקדמות עם הספר השלישי והתזה...
ואז בשבת הכל עמד מלכת, ונכנסנו לסיוט מסוג חדש.
בשבת בצהריים החתול הסקרן שלנו נבהל והצליח לברוח מאיתנו, ברח לנו מול העיניים לבניין מעבר לכביש – ובאינסטינקט מטופש (אל תעשו את זה) רצתי אחריו.
הוא גם ברח רחוק יותר ולא היינו בטוחים איפה לחפש אותו, וגם נקעתי את הרגל.
שבוע שאמור היה להיות נהדר ומלא ניצחונות קטנים – וברגע אחד הפך להיות חמישה לילות לבנים ברצף, אינסוף רגשות אשם, געגוע קורע והתפרצויות בכי. שבוע של סיורים בכל השכונה עם רגל פצועה.
והבית כל כך ריק. את ממשיכה לצפות שהוא יופיע מעבר לפינה, ישב בחלון או יבוא להגיד לך שלום כשאת חוזרת הביתה.
בחמישי החלטנו שאלכס ייצא לסיבוב לפנות בוקר לבד ואני אנסה להשלים שעות שינה.
אפילו הצלחתי לישון כמעט חמש שעות לפני שאלכס התקשר להקפיץ אותי.
כמו כל החתולים הבורחים הוא היה מתחת לאף שלנו, בבניין שחיפשנו בו שוב ושוב. רק שהפעם הוא יצא ב4:30 לסיבוב, ובמקרה אבא שלו פגש אותו ברחוב.
אז השבוע הזה היה זוועה. סיוט. לא מאחלת לאף אחד.
אבל אנחנו מסיימים אותו עם איחוד מרגש, חתלתול מעט רזה יותר ועם קצת פרעושים אבל מאושר מאוד, והרבה הרבה שמחה בלב.
זה לא היה השבוע שתכננתי – אבל אני כל כך שמחה שככה הוא נגמר.
Comments