רושם שניוני
הקורונה השאירה הרבה דברים טובים מאחוריה – כמו מוסכמות של עבודה מרחוק, שיש להן השלכות מורכבות יותר כגון – לעבוד ולדבר עם אנשים חודשים עד שאתה פוגש אותם פנים אל פנים לראשונה.
יש שלושה סוגים של מפגשים אחרי היכרות ממושכת מרחוק:
"אה וואי איזה מגניב לא זיהיתי אותך!" המופתע לחלוטין.
"יואו איזה כיף לפגוש אותך!" ההקלה אחרי שבנאדם אשכרה נראה כמו שדמיינת אותו.
"הייייייייייייייייייייי!!! מה המצב??????" אוי לא אוי לא אין מצב שהוא כל כך נמוך בחיים האמיתיים.
ואתמול היה מפגש של אחת הקבוצות היותר נהדרות בפייסבוק בימינו "ספרי מד"ב ופנטזיה למכירה, מסירה או החלפה או וואטאבר".
היו לי לבטים אם ללכת – התקופה מאוד לחוצה, בדיוק נגמר הסמסטר והמבחנים באופק, אנחנו נסיים הסופ"ש (בלי נדר מלח מים) את העריכה הספרותית... היו סיבות.
אבל הלכתי, וכמובן שנהניתי מאוד.
אבל זה דרש מפגש עם כמה פרצופים חדשים\ישנים.
היו קצת "וואי איזה כיף להיפגש סוף סוף!" של אין לי מושג מי את, וקצת "יואו התמונת פרופיל שלך ממש מגניבה" שהגיע ישר מהלב, וקצת צחוק מאולץ כשאומרים לי שזוכרים אותי בתור החופרת מההדסטארט...
היה נחמד, באמת.
אה וגם העורכת-האומללה-שלי-שעובדת-איתי-יומם-וליל-כבר-שנה-וחצי ואני נפגשנו לראשונה בחיים האמיתיים.
היא נראית כמו עצמה.
אפשר לנשום.