הקוראים למרחוק

אני תוהה אם אתם כבר מתחילים להשתעמם מזה שאני כותבת כמה אני אוהבת אתכם.

אבל כאילו אחרי שמתחילים שבוע הספר, בשנה שבוטלו בה כל האירועים למעט אייקון מקוצר, יש ברירה אחרת?

ומסתבר שאתכם זה מושג די גמיש...

כלומר יש את מי שקורא את השנקלים האלו באופן קבוע, מגיב, או מספר לי אפילו בדוכן שהם מהנים.

אבל יש גם את מי שלא קוראים אותם. לא עוקבים אחריי. לא יודעים מתי יוצא הספר\ון הבא.

והם גם לא רוצים! למרות שהם אוהבים את הסדרה ומתכננים להמשיך לקרוא.

מעדיפים לא להיכנס לקבוצת העדכונים השקטה, לא רוצים לעקוב ברשתות, לא צריכים עדכון. ובכל זאת – "כן בדיוק אמרנו שצריך לחפש את האלפית" ומקנחים ב"זה בסדר, פשוט נחפש אותך גם בשנה הבאה."

בשלב הזה הייתי כבר במספיק שבועות ספר בשביל שהמפגשים האלו יתערבבו.

נפגשנו בשנה שעברה? בזו שלפניה? זה לא משנה – האלפית נמצאה, יש בצל ואפילו ספרון חדש.

נפרדים שוב, ויכול להיות שבפעם הבאה שניפגש יהיו עוד הרבה הפתעות שונות וזה בסדר. ניפגש כשניפגש.

אז אני אוהבת אתכם מאוד!

ברור שהקהל הקרוב, הצמוד, זה אחרת... משתדלת לזכור את השמות, מזהה פרצופים, העדפות להקדשה על סימניה בנפרד ולא בתוך הספר...

אבל גם אותם, הקוראים שאוהבים את הסדרה מרחוק אני אוהבת. מאוד מאוד מאוד.