Ofir Furman

אף פעם אי אפשר לדעת ולצפות מה יקרה בפועל. זה היה מהשבועות האלו שיש תכנון על הנייר, ויש מציאות. במובנים החיוביים והשליליים כאחד. נפתחה שנת הלימודים האקדמית! לראשונה נסעתי מכפר סבא לירושלים בשעות לא שעות... ושמעו שזה מעייף! במיוחד בשעות שפחות מסתדרות עם הפקקים. אולי הגיע הזמן להתחיל לשמוע ספרי שמע.   אבל וואו איזה כיף זה להיות שוב באוניברסיטה, מרגישה כאילו חזרתי הביתה. המסדרונות הנכונים, שיעורים מעצבנים, להקריא לטינית... קצת אוויר לנשמה בדמות שגרה בתוך כל העשייה.   ואז חוזרים לעבוד מהבית וצריך...

כבר כמה שנים שלא היו לנו "אחרי החגים", לא באמת. אבל מה הנוהל עכשיו? כי מצד אחד חת'כת אבן ירדה לנו מהלב השבוע אבל מצד שני...   המלחמה לא באמת נגמרה. זה מוזר, ממרומי גילי אני לא יודעת איך מרגישה מלחמה רצינית שנגמרת, אבל יש עדיין כוחות ברצועה, יש עדיין חללים להשיב, אין הסכם אש אמין ויציב... ומילואימניקים? ימשיכו לטחון עוד. אז המלחמה לא נגמרה.   ובכל זאת... מותר שוב לנשום. קיבלנו זריקת דופמין נחוצה בהחלט, בתוך כל המורכבות, האבל והקושי. בית הלל ובית שמאי עדיין מתכתשים בעוז, גם אם אנחנו כבר לא...

אתם לא יודעים עד כמה אני אוהבת אתכם. כנסים זה מאוד קשה מהצד המפעיל – ההקמות, העמידה בדוכן, ריצה לפאנלים ואירועים... אבל זה כל כך שווה...