Ofir Furman

איך יודעים כשהיסטוריה נכתבת? כלומר, יש אירועים חד משמעיים (והיו לנו יותר מדי מהם בשנים האחרונות) אבל יש גם רגעים פשוטים וקטנים שיוצרים תהליכים גדולים.   השבוע היה מסוג הרגעים האלו שכנראה נגלה בדיעבד ששינה דברים גדולים. וכן, אני מדברת על הכנס #צומתקון. יומיים של הנחות, מלאנתלפים ספרים ואינספור קוראות וקוראים.   פעם ראשונה, לפחות מאז שהתחילה הצמיחה המחודשת בפנטזיה מקומית, שרשת גדולה מכירה בעוצמה של הקהילה שלנו – ורוצה לעשות שיתוף פעולה אמיתי! והיה שיתוף פעולה מעולה .   לא, זה לא בדיוק "כנס" כמו...

כל שבוע שמתחיל בהישגים יפים כמו לסיים לכתוב ספר ולהתחיל לכתוב אפוסים חביבים ולהתלהב מזה – חייב להיגמר בחולי ועייפות קשה. צריך להכיר בעובדות.   נדודי השינה חוגגים לאחרונה, ומודה שהם מעולם לא היו כל כך גרועים כמו בשבועיים האחרונים. לפחות פעם בשבוע אני פשוט לא נרדמת... אין כמו להיות במיטה חמש שעות ברצף בלי להירדם, ולהרגיש כל שעה שחסרה במשך היומיים הבאים.   אבל אופיר, למה את כותבת על זה כשהיה שבוע כל כך מעולה ומלא הישגים? הרי עמדת ברוב החובות שלך לשבוע הזה בכל זאת, אז למה להתמקד בדברים השליליים?...

אני בפרק האחרון. הוא ייכתב מתישהו בסופ"ש הנוכחי, אני רגע לפני קו הסיום. אין דבר שאני רוצה מאשר להרגיש "וואי תמיד חשבתי שהבצל יהיה הספר הכי טוב בעולם, אבל זה התעלה עליו", אבל גם... זה דראפט ראשון.   זה דראפט ראשון אז יש בו סצנות שפוצצו לי את המח והפתעתי את עצמי ממש, יש גם סצנות שתוך כדי שכתבתי אותן ידעתי ששלי תמחק לי אותן אחר כך, ואז יש את הסוגריים... כי אין כמו לקרוא פרק ואז "[אפשר להכניס כאן תיאור של X אבל אין לי כח]".   אזור הדמדומים הזה שבין ההבנה שהוא עדיין ממש גרוע פשוט כי זה מה שמצופה...