Ofir Furman

אני בפרק האחרון. הוא ייכתב מתישהו בסופ"ש הנוכחי, אני רגע לפני קו הסיום. אין דבר שאני רוצה מאשר להרגיש "וואי תמיד חשבתי שהבצל יהיה הספר הכי טוב בעולם, אבל זה התעלה עליו", אבל גם... זה דראפט ראשון.   זה דראפט ראשון אז יש בו סצנות שפוצצו לי את המח והפתעתי את עצמי ממש, יש גם סצנות שתוך כדי שכתבתי אותן ידעתי ששלי תמחק לי אותן אחר כך, ואז יש את הסוגריים... כי אין כמו לקרוא פרק ואז "[אפשר להכניס כאן תיאור של X אבל אין לי כח]".   אזור הדמדומים הזה שבין ההבנה שהוא עדיין ממש גרוע פשוט כי זה מה שמצופה...

החיים ריכזו לנו המון שמחות בשבוע אחד – ראשון ושני הם יום הנישואים שלנו (סיפור ארוך, אבל כן – יומיים), בשלישי יום הולדת לאחיות הקטנות שלי (סיפור יותר קצר, אבל כן – שתיים), ברביעי אימוצולדת לחתול ובשישי יום הולדת לסבתא. אז ברור שישבנו שבעה. התמונה הראשונה שלנו יחד   מעגל החיים הכה חזק השבוע. אבל שתדעו שעוגת יום הולדת היא עוגה לחלוטין שונה מעוגת ניחומים, בדקנו את זה. אבל היה בזה משהו יפה, בלהיות ביחד בתוך הסיטואציה הכפולה הזו.   החלטתי שלמרות כל העשייה והלחץ הרגילים – סדר העדיפויות אחר עכשיו....

לפני קצת פחות משבועיים בעלי ואני נסענו לבקר את סבא שלי, הוא בדיוק עבר מבית החולים למוסד רפואי אחר להמשך טיפול. זה היה אמור להיות מפגש ראשון מבין רבים, כי לא היה ברור מתי ישחררו אותו משם.   הגענו באיחור כי התעכבנו ופקקים והבטחתי לסבתא שנבוא עם מסיכות ובכל זאת שכחתי להביא אז קנינו לפני שעלינו, ואחרי הכל... הגענו לסבא, והוא הרים אליי עיניים (איזה עיניים היו לו) בנונשלט ואמר "באת בדיוק בזמן."   אחת השאלות שהכי בערו בו בביקור הזה הייתה איך מתקדם הספר השלישי. אז סיפרתי על הכתיבה ולוחות זמנים...