Ofir Furman

זיכרון הוא עניין מתעתע כל כך. אני בחורה של זיכרון טוב, פרטים מטורפים על אנשים, אירועים, דמויות.... אבל לפעמים אני נזכרת שגם אותי הוא מטעה. גם לי פתאום עולים דברים ששכחתי כמה הם היו חשובים לי פעם.   כי מסתמן שזיכרון הוא גם עניין של בחירה. הסבב הנוכחי שינה הרבה תוכניות – דחיית סמסטר ב', הארכה על מטלות, שעות שינה מפוקפקות... אבל ללמד במחוננים אני ממשיכה "כרגיל" . בזום, שיעורים קצרים יותר, נושאים שונים.   שבוע שעבר עוד ניסינו לקדם אותם קצת בפרוייקט הגדול שהם עובדים עליו, ניסינו להעמיד פנים שאפשר...

אז סבב נוסף, כי פשוט כל כך התגעגענו... סבב טיפה שונה, כאילו התבגרנו תוך כדי המלחמה הזו. גם מאוד מבלבל לקרוא לזה מלחמה – באותה נשימה יותר ופחות מלחמה מאשר הרבה "מבצעים" קודמים, ובכלל האם חרבות ברזל נגמרה?   לא במילואים, עדיין לא בלימודים אפילו (למרות שהחולי של השבועות האחרונים מנע ממני לסיים את המטלה שנשארה לי). פשוט בבית – מנסה לקרוא מאמרים, לנסות לכתוב קצת, הספקתי לקרוא כמה ספרים אבל רוב הזמן אני דוחקת בבעלי שירד מהר יותר למקלט. שיגרע .   הסבב הקודם הגיע בהפתעה גמורה, ובדיוק על ההשקה של בצל...

אני נולדתי בשנים הכי טריקיות של תיאוריית הדורות העכשווית – לא זקנה מספיק בשביל להיות מילניאל, לא צעירה מספיק בשביל להיות דור Z. תקועה באמצע . ראיתי טלפונים ציבוריים אבל לא השתמשתי בהם, סידרתי תמונות באלבומים פיזיים והיה לי פייסבוק ביסודי.   אבל בהינתן שאני מתקרבת לסוף שנות ה-20 לחיי, מתחילות להיות השלכות. ולאחרונה זה פוגש אותי במקומות שלא צפיתי להם בכלל! במסגרת כל השטות של "לדאוג לעצמך ולא לעבוד 24/7" – אני גם משתדלת להציץ בסרטים והסדרות העכשוויים שממלאים לי את הפיד.   אני גם ממש אוהבת לראות...