Ofir Furman

מהיכרותנו הקצרה כנראה כבר הבנתם שאני משוגעת קלות. אני לוקחת על עצמי יותר משימות מכמה שכדאי, ותמיד תמיד בלחץ להספיק. אבל אני מספיקה הכל רק בגלל טריק קטן. כשאביגיל שברה את ליבי (חשבתי שיהיה לנו עד ה10.1)   בצבא קוראים לזה "גזירת זמנים", יעני אם צריך לצאת מהבית ב8:00 כדי להגיע בזמן לעבודה, עדיף לצאת ב7:40 כי לכו תדעו מה יקרה בדרך. אז אני גוזרת על עצמי זמנים כל הזמן!   יש מטלה לסוף ספטמבר? אני אסיים אותה עד סוף אוגוסט כדי להתפנות למשימה הבאה. יש מספיק זמן לכתוב את הספר השלישי ועדיין נוכל לערוך...

בכל שנה ושנה, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא חלה בשפעת. היא משיגה את כולנו, אין לאן לברוח מזה... ואני שונאת את זה. יש את הרגע הזה שבו הגודש באף מתחיל לחרוג מהרגיל, הגרון מתחיל לעקצקץ והחולשה מתחילה להשתלט על כל הגוף... הרגע הנורא הזה שבו אני צריכה להכריז ש אולי אני באמת חולה הפעם.   אין לי טמפרטורת גוף מדוייקת לתת לכם כי אני מודה שלא מדדתי, הייתי עסוקה בלהדחיק תוך כדי שהמשכתי להגיע לכל המחויבויות שלי, ולעבוד על המטלות שלי. פשוט עבדתי מעט יותר לאט ורטנתי הרבה תוך כדי.   גם לכתוב כתבתי טיפה יותר...

אנחנו מבינים את הפער בין "פרק בארבע ימים" ו" ארבע ימים ברצף שאני מסיימת פרק? " וואו איזה שבוע מטורף זה היה.   מסתבר, אל תספרו לאף אחד את הסוד, שכשאת מגיעה לחלקים המגניבים של העלילה זה פשוט זורם ממש! אפילו לא בקטע אקשני (למרות שיש אחד ממש בקרוב שאני מאוד מתרגשת וחוששת לקראתו), פשוט שיחות שוות ואירועים פורצי דרך שלוקחים אותנו למקומות חדשים.   אז היו ארבעה ימים רצופים שבאמת סיימתי בהם פרק – מתוכם יומיים שהתחלתי וסיימתי את הפרק באותו יום. האם זה השאיר אותי מרוקנת? כן, קצת.   במקביל יש לי גם...