שומרת בבטן

אתם יודעים כמה קשה זה לכתוב שנקלים כשאת בטריימסטר ראשון וכל מה שקורה לך כל השבוע זה שאת גוססת וכותבת כמה משפטים בתזה?

ניסיתי להיות מאוד יצירתית!

היה קשה, אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שיש מי שסובלות יותר בהריון שלהן...

אני רק מאוד עייפה, קצת בחילות, חיה על קרקרים... הקאות היו לי רק חודש באופן קבוע, ויש מי שמקיאה כל השליש הראשון.

אבל גם היו סביבי מי שהופתעו שאני עד כדי כך לא מתפקדת, עד כדי כך עייפה.

גם אני הופתעתי מהגוף שלי.

ידעתי על הנייר שאני אמורה לצפות לקצב עבודה אחר, אבל אני כל כך לא רגילה לקרוס כל כמה משפטים.

לייצר תוכן חדש התברר כדבר הכי קשה.

הגוף שלי כאמור היה עסוק ליצור דברים אחרים חדשים... ריאות. עצמות. אף.

אז לכתוב, גם אקדמית וגם ספרותית, היה קשה יותר מאי פעם.

היו תוכניות שהוקפאו, היו דדליינים שזזו, היו הרבה דמעות.

איפשהו באזור ספטמבר חזרתי להיות בת אדם מתפקדת ברובי.

עדיין עייפה מאוד, התסמינים עדיין משתנים תוך כדי תנועה, אבל בואו נגיד שעכשיו אני עובדת על לתקן את הבעיות שהשארתי בעריכת הספר בחודש שני.

זה מתיש, אבל התגעגעתי. וזה ישתנה עוד אינספור פעמים בחודשים הקרובים.