שאלת בחירה

אתמול סיימתי את מבחן הבית האחרון שלי לשנת הלימודים הזו. נשארה רק עוד עבודה אחת וגם השנה הזו מאחורי.

וכמו בהרבה מהעבודות והמבחנים בספרות – הייתה בחירה בין שאלות שונות.

מצאתי את עצמי בצומת מורכבת. יכולתי לבחור בסוג השאלות שאני תמיד בוחרת בהן – יצירות מגדריות או רומנטיות (אין לי מושג למה הן קלות לי יותר, זה באמת לא תחום שמעניין אותי יותר מדי כרגע!) – או להקשיב לתחושת הבטן שלי שמשכה אותי דווקא ליצירה מסוג שונה לגמרי.

מדע בדיוני, רחמנא לצלן.

אני, אופיר, שתמיד מתעקשת שהיא שונאת מדע בדיוני ואוהבת רק פנטזיה.

פיתחתי אנטגוניזם ייחודי, במיוחד כי הרבה אנשים מבלבלים בין השניים אבל בעיניי הם תמיד היו הפכים גמורים – האחד מסתכל אל המסתורין של העבר, כותב חוקים חדשים, חופשי מכבלי המציאות, בזמן שהשני מסתכל אל חוסר הוודאות של העתיד ומשער לאן תתפתח המציאות של ההווה.

ואני עדיין מאוד לא אוהבת מדע בדיוני, גם היצירה שקרצה לי במבחן הזה בקושי יורדת לי בגרון.

אבל הייתה לי הזדמנות לצאת מאזור הנוחות שלי, ולקחתי אותה.

העמדתי פנים לכמה שעות שאני באמת סבבה עם הז'אנר, עם הניסיון לחזות את העתיד. עם העליונות הטכנולוגית שקלארק חשב שנשיג עד 1996. שאפתני מאוד, מתנשא אפילו.

אני לא יודעת אם העמדת הפנים הייתה משכנעת מספיק, נגלה בעוד כמה ימים כשיחזרו הציונים. אבל אני יכולה לפחות לטפוח לעצמי על השכם.

בחרתי להתמודד עם אחד התחומים שהכי מרתיעים אותי.

זו ההצלחה האמיתית.

ואולי התחלה של שלב חדש במערכת היחסים שלי עם החצי האפל של הספרות הספקולטיבית...

**הסימניות המקסימות בתמונות הן של הסופרת שיר טום גלנטה קוחליק.