פירורי מחיקות
בגלל שהדד ליין של שבוע הספר ירד מהפרק החלטנו לעשות סבב עריכה נוסף.
טאצ'ים אחרונים, לוודא שאין חורים קטנים בעלילה שנוצרו במהלך העריכה וכולי.
כלומר, סבב אחרון לפני בקרת איכות שאמורה לעשות בדיוק את זה. ככה זה, אנחנו משוגעות ולא יודעות לשחרר.
אבל סבב העריכה הזה שונה מהקודמים לו.
מרגישים את כמות ההערות על הדף הולכת וקטנה.
למעשה, כבר חצי שנה שלא ראיתי את הטקסט בלי עריכות לסירוגין של העורכות ושלי. לפעמים מרוב עריכות כבר לא רואים את היער.
את מתרכזת בניסוח המדויק שצריך בשביל להעביר את מה שאת מחפשת, את לא באמת יושבת וקוראת ספר.
ופתאום, בלי שלגמרי הייתי מוכנה לזה, רואים את היער.
זה כבר לא רצף מחיקות אלא דיאלוג – ואפילו אחד מוצלח! פתאום לואי יוצא מהדף עם חצי החיוך שלו, ופיטר עושה שטויות, והילה מתוקה ומוריי מוזר... והם שם, כבר לא מתחבאים בין וויכוחים על ניסוח והערות צהובות שממלאות את המסך.
אחד הדברים שהכי תסכלו אותי בגרסה הקודמת של הספר היא הפער בין איך שהדמויות חיו לי בראש ואיך שהן השתקפו מהנייר. הטכניקה שלי לא הייתה טובה מספיק בשביל לטפל בדקויות הקטנות כמו שצריך. מתסכל להודות בזה אבל זה המצב.
כשניגשנו לכתוב מחדש התעכבנו במיוחד על הדמויות הצעירות שלי – שמונה נפילים, בן ובת לכל יסוד.
ישבתי על התחת שלי ונדרשתי לכתוב מי ומה הם, מה מניע אותם בחיים, מה עוצר בעדם להשיג את מה שהם מחפשים. והעורכות שלי התווכחו, וערערו, והצביעו על הדברים שנראו לא הגיוניים או שלא השתקפו בטקסט.
כתבתי את הספר מחדש כשהשמונה עומדים לנגד עיני.
רבות מההערות היו "אבל זה מתאים ללואי לדבר ככה?" או "אולי זה משפט שיותר מתאים לX?".
אני מרגישה כאילו ציירתי ציור ממש מושקע בעיפרון וסיימתי לעבור על קווי המתאר בעט, ועכשיו אני עוברת ומוחקת ובכל פעם שאני מנערת את הדף מחדש כדי להעיף ממנו פירורי מחיקות אני מגלה מחדש את הציור שלי.
וזה פשוט כיף.