מרחבים בונים
היום הייתה לי הזדמנות מיוחדת לעצור ולעבד את חווית הכתיבה שלי.
תוך כדי פגישה אישית עם סופר פנטזיה מתחיל על הרגלי כתיבה, הראש שלי המשיך לרוץ ולעבד את הסיפור הזה שנקרא "כתיבת ספר".
הבנתי שאני מחלקת את תהליך היצירה לשלושה מרחבים.
המרחב הראשון הוא מרחב הכתיבה.
אנחנו יושבים על התחת ומנסים להפוך מחשבות למילים, שיציירו מחשבות דומות בראש של הקוראים שלנו. אקסטזה טהורה שנגמרת בשיברון לב כשאנחנו עוברים שוב על מה שכתבנו.
רוב האנשים חושבים שכאן מתחיל ונגמר הסיפור, אבל למעשה אני חושבת שזה השלב הקצר ביותר בתהליך, ואפילו לא היצירתי ביותר.
המרחב השני הוא מרחב העריכה.
לקחת טקסט גולמי ולעבד אותו (לבד או עם איש מקצוע) לכדי ספר.
זה השלב שיכריע את איכות היצירה. הוא סיזיפי ומעיק לפעמים, ולפעמים ותענוג בלתי נורמאלי. אבל כך או אחרת זה המרחב הטכני והשלב הארוך ביותר בתהליך.
והמרחב השלישי והאחרון הוא מרחב הדימיון.
הרגעים האלו שאת מתנתקת מהעולם האמיתי ונשאבת לעולם אחר, בין אם בנסיעה, בשיעור משעמם, תוך כדי שטיפת כלים... כאן לדעתי קורה הקסם. כאן נטווה הסיפור. והוא מלווה אותנו לאורך כל התהליך.
בקרעים של אפיזודות שוליות או בחיבור פילוסופי עמוק של כל הסיפורים לתפיסה אחת.
כאן יוצרים יש מאין.
וההבחנה הזו חיונית כדי ליצור משטר כתיבה שבאמת יעבוד.
כי אנחנו חייבים להבין את התהליך שאנחנו עוברים כדי להתאים אותו באמת לאורח החיים האישי שלנו, על יתרונותיו וחסרונותיו.
אם לא נבדיל בין עריכה וכתיבה – ניתקע בדרפט ראשון בלופ אין סופי של עריכות.
אם לא נבין את המאפיינים של מרחב הכתיבה – נחשוב שאנחנו לא כותבים טוב.
אם לא נבנה מרחב דימיון בטוח ומעצים – נפגע לעצמנו בעולם שיצרנו ובחיבור הרגשי שלנו אליו.
אם לא נלמד את עצמנו ומה שנכון לנו – לעולם לא נוכל לכתוב יצירה ששלמה עם עצמה.