יום פקודה
פעם אחרי פעם המועד המשוער ליציאה לאור זז – שבוע הספר 22, בטח דצמבר, בדוק פברואר הכי מאוחר, כנראה נספיק לעולמות והקלאסיקה "טוב לא יודעת כבר! כשהוא יבוא הוא יבוא!".
בחודש האחרון זה הרגיש כאילו כל רגע הוא יכול לרדת לדפוס ותוך יומיים להיות בבית – ושוב זה נדחה.
אז כל שנותר לי היה להתכונן ליום פקודה.
לפני הירידה לדפוס נקנו 310 ספרים, רובם בהדסטרט כשעוד חשבתי שהספר יהיה מוכן בפברואר. אז הייתי מאוד לחוצה לשלוח אותם כמה שיותר מהר.
וכשיש לי כזו שאיפה – אני מתכוננת היטב.
הכנתי מראש את המשלימים למארזים שקניתם, חילקתי את הרשימה לפי המארזים השונים, העתקתי את הכתובות בפורמט נפרד למסירה ולמשלוח, ואת הערמות האלו חילקתי לשלוש קבוצות גדולות לפי דרגות קושי.
על המשלימים אני עובדת כבר המון זמן, אבל על "פס הייצור" עצמו עבדתי בערך חודש – כשלקראת הסוף נזכרתי כל פעם בעוד איזה משהו קטן שהתפספס.
התחושה כאמור הייתה – "זה לא ייגמר לעולם".
אבל בסוף הגיע המייל מבית הדפוס, אבא ואני העמסנו את הרכב הגדול שלו במאות עותקים ונסענו לעיר הקודש.
6 חברים בהתנדבות, בן זוג שתקוע איתי בכל אופן, אבא מלך אחד ואני ישבנו ופירקנו חבילה אחרי חבילה של ספרים. חתמתי, ארזנו, ווידאנו, סידרנו – ובסוף זה נגמר.
כלומר, לבינתיים.
המשלוחים כבר בדרך אליכם, גם ערימת המסירות כבר הולך ומתדלדלת בהדרגה וכל יום יש הזמנות של ספרים נוספים.
אני מתרגשת, לחוצה, מדחיקה – מחכה לראות שכולם הגיעו בשלום ולשמוע מה חשבתם.
ובעיקר לא מאמינה שזה כבר קרה.
