חליצת עצמות
משעשע לחשוב שהפעם השנקל השבועי דווקא מדבר בדיוק על ההפך מהכותרת.
כלומר, אני באמת בחליצת עצמות, אבל כפי שהגב שלי מוכן להעיד – אלו לא העצמות שלי.
לא פעם אמרו לי "וואי זה ממש מגניב שכתבת ספר! איך בכלל מתחילים?" והתשובה המלאה היא כמובן מורכבת (אולי אכתוב על כך בהמשך) אבל לרוב אני עונה כך:
ספר הוא כמו גוף.
מתחילים משלד שיש בו את עיקרי הרעיונות של הסיפור,
עליו כותבים טקסט ראשוני שהוא כמו איברים פנימיים,
אותו משפצים פעם אחרי פעם ומוסיפים שרירים, גידים, כלי דם...
ורק בסוף עושים את השיפוצים האחרונים (עריכה לשונית, הגהות, כריכה, עימוד...) שהם החזות של ספר.
אז עכשיו בזמן ש"המושכת בחוטים" עבר לבקרת איכות ולאחר מכן ימשיך לעריכה לשונית ויתר השיפוצים הסופיים – יש לי זמן להסתכל שוב על הספר השני בסדרה כדי לדאוג שתחכו כמה שפחות בין הספרים.
בעיקרון יש לי ספר כתוב, מהגרסה הישנה של הסדרה. הוא אפילו היה ממש אחלה, הוא פשוט לא עדכני כי שינינו המון בעריכה של הספר הראשון.
אז לאחרונה אני יושבת לילה־לילה ומחלצת עצמות.
אני מנסה להסיט שרירים ולחשוף שוב שלד שכבר התחלתי לבנות עליו גוף אחר, ואת העצמות שאני אוספת אקח אל העורכת האלופה שלי ונתחיל להרכיב את השלד מחדש.
וזו חוויה מוזרה להפליא, יש בה ספק אווירה מדכאת של הליכה לאחור וספק התרגשות של התחלה חדשה.
זה בהחלט לא כיף כמו לכתוב דראפט ראשון שוב, אבל זה צעד ראשון בדרך לשם, כלומר בדרך לילד הבא.