חג תנועה
הייתי בתנועת הנוער "המחנות העולים" תשע שנים.
כמעט עשור מהחיים שלי – ובשנים הקריטיות ביותר.
הגעתי בכיתה ד' ועזבתי בכיתה י"ב, בחרתי שלא לצאת לשנת שירות משיקוליי האישיים.
וכל שנה (כמעט, לא מדברים על זה) היה חוזר על עצמו אותו הקסם – חג תנועה.
הצגה סוג ת' שחברי המחנה מרימים בעצמם – מבחירת הנושא, לכתיבת התסריט, לליהוק, לבימוי, לתפאורה.
זה היה רגע השיא של השנה, שעבורנו היה טירוף חושים – ובשביל ההורים שעמום בלתי נגמר.
גיבוב של בדיחות פרטיות, שילוב מושגי הדרכה בסיפורים של דיסני ושירים שאף אחד לא מצליח להבין את המילים שלהם.
בשנים האחרונות שלי בתנועה הייתי בצוות המוביל של האירוע,
עד שבי"ב ריכזתי אותו מקצה לקצה עם צוות מגה מוכשר.
זה ללא ספק אחד הדברים שהכי עיצבו את מי שאני היום.
ואז התגייסתי, ומה, אני אפסיד חג תנועה?
בהתחלה באתי בשביל החברים, ואז בשביל אחיות שלי –
והשנה זה כבר התחיל להרגיש לא קשור.
בכל זאת, עברו 7 שנים.
אבל אחיות שלי הקטנות בי"ב ואחת מהן בצוות המרכז השנה, אז יצאתי מוקדם מהלימודים ובתום מבצע מורכב הצלחתי להגיע לרעננה בדיוק כשהתחיל.
לא יכולתי להפסיד את החג"ת האחרון שלנו.
יעברו סה"כ 20 שנה מהרגע שאחותי הגדולה הצטרפה לתנועה בכיתה ד', ועד שאחיותי הקטנות יסיימו השנה כיתה י"ב.
20 שנים עגולות.
אז כולנו הבאנו את עצמנו, ומה אגיד?? היה מדהים!
לא כל חג"ת יוצא טוב, אבל הם היו אלופים ומצחיקים והיה כיף לשקוע פעם אחת אחרונה בקסם שלהם.
זה עצוב, אבל גם – הגיע הזמן.
