ולסיום סיומת

נשאר פרק אחד.

כבר כמה ימים שאנחנו בוהים אחד בשני דרך המסך.

ידעתי שהוא יגיע, עברתי על ההערות של פרקי הסיום יחד, קיבלנו החלטות על איך לכתוב אותם מחדש לגמרי...

גם ידעתי מראש שהוא בעייתי, כי כשכתבתי אותו משהו הרגיש לא נכון.

אבל זה חלק מהתהליך, לפעמים צריך לשחרר בדרפט ראשון ולזרום... התשובה הנכונה תגיע.

ואז הגעתי לשם שוב!

היו הערות של שלי, ברור. בעיקר מה פחות מתאים.

הפתרון אמור לבוא ממני, ככה המשחק הזה עובד.

היא כמובן יכולה לתת הצעות תמיד אבל עם הזמן למדנו שעדיף שהיא תצביע על הבעיה ודרכים אפשריות, ואני אבחר מה הדרך שלנו החוצה.

הסתכלתי עליו ממש הרבה זמן.

לא בשביל לפתור אותו, אלא כדי להבין מה בדיוק מפריע לי. מה בדיוק חסר.

ואז הבנתי – פרקי הסיום הקודמים היו כאלו שציפיתי לכתוב, שהתרגשתי לקראתם.

אז עשיתי את הדבר ההגיוני וסימסתי לשלי שאני לא מתרגשת לכתוב אותו.

והתכתבנו סתם ככה על הקודמים, על מה ריגש אותי בהם.

ואז קיבלתי את המשפט שפרץ את השכר: "זוכרת את הסצנה ההיא שהורדנו מהספר השני ורצית להשאיר רק בגלל שהיא תהיה חשובה בספרים המתקדמים?"

ברור שזוכרת, איך אפשר לשכוח?

"אז אולי היא מתאימה כאן."