בצל הלהבה - הספר השני בסדרת נפילת המסדר

פרק 1
יקיצה טבעית

העולם כולו עלה בלהבות.

גלי חום כבירים צרבו את בשרו, גלי כפור חדרו את עצמותיו. שריריו היו דרוכים תמיד תחת הכוויות הרחבות.

הסבל היה אדיר, הכאב בלתי נשלט. אליון צרח ובעט ללא הבחנה, מנסה לברוח מתוך עורו שלו בכל מחיר.

יותר מכול עינו אותו הקולות.

"רקוד עימנו מושיע!"

לחישות עטפו אותו מכל עבר, רדפו אותו כמו להקת יתושים טורדניים.

הקולות קראו אליו שוב ושוב, ללא הפוגה.

רק שישתתקו כבר... בבקשה, קצת שקט. הוא הלך ואיבד את דעתו.

עוד כוויה ועוד גל קור, שהרעיד את קרביו. ושוב, הם לחשו לו לרקוד איתם.

אליון כבר לא ידע כמה זמן עבר מאז ששחרור הכוחות התחיל. כשהיה מסוגל לחשוב, הזכיר לעצמו שמתישהו הסיוט הזה יגמר. הכול היה חלק מהתהליך שנפילים עוברים לאחר שהשליטים מעניקים להם את כוחותיהם. מתישהו...

אחותו התאומה, בצידו השני של חדר השינה, לא הייתה מסוגלת אפילו לחשוב.

פעם אחר פעם, אלן התמלאה מחדש באנרגיה, רגע לפני שהאת'ר שב והטיח בה אפיסת כוחות מוחלטת. השניים נאבקו זה בזה ללא הפסקה, וידהּ של הנפילה הייתה ללא ספק על התחתונה.

חוטי האת'ר הזוהרים חנקו אותה, טלטלו אותה מצד לצד כמו בובה. הקסם שרף אותה, הימם אותה, העביר ברקים עזים בבשרהּ.

אלן שרדה מרגע לרגע. מזמן איבדה את היכולת לחוש אם היא צועקת או בוכה.

שבועות רבים שני הנפילים הצעירים שרדו כך, כל אחד נלחם את המלחמה שלו.

עד שבהדרגה, העינוי החל להתפוגג.​

*​

"אֶלי'...?" שאל קול חם ומוכר בהיסוס.

אליון נאנק. הוא ניסה לפקוח את עיניו לכדי סדק צר, מסתנוור לאחר תקופה ממושכת כל כך שלא עשה בהן שימוש. מעליו הסתחררו פניו של אדריאן, סבו ומורישו.

"זהו, זה נגמר," הסב הכריז בשקט, על פניו חיוך רחב.

הנער הביט בו בערפול, עדיין מתנדנד בין ערות ועילפון. לבסוף, חלחלה ההבנה – שחרור הכוחות הסתיים.

עווית, שהייתה אמורה להיות חיוך, עלתה על שפתיו הסדוקות של אליון. הוא ניסה לדבר, אך גרונו היבש בגד בו ונשיפה לא ברורה נפלטה מפיו.

"לאט־לאט, הכול בסדר. אתה רק צריך להתאושש," אדריאן ניחם אותו והתרומם מהמיטה, "אל תזוז, אביא לכם קצת מים ואוכל."

אליון נאבק להשאיר את עיניו פקוחות והפנה מבטו לשמאלו.

אלן שכבה במיטתה, תשושה אך מחייכת חלושות. היא נראתה נורא. שערהּ הארוך והשחור היה סטור על פניה ושקיות סגולות נתלו מתחת לעיניה. מתחת לשרוולי הכותונת שלה הצטלבו אינספור שטפי דם דקים.

הוא ניסה להגיד משהו, כל דבר, אבל בקושי הצליח לבלוע את רוקו.

ראשו היה כבד מאוד, כבד כל כך שרק כעבור מספר רגעים ארוכים הבין שגלי החום והקור פסקו. הם השאירו אחריהם רק שאריות כאב. העינוי באמת נגמר.

אדריאן חזר לחדר עם מגש מלא.

"בזהירות," הנחה הסב בזמן שעזר לאליון להתרומם מעט והניח כרית נוספת מאחורי ראשו. הוא קירב אל אליון כוס תה מהבילה וסייע לו להחזיק אותה, "החום מפריע לך?"

הנער הניד חלושות בראשו בתשובה.

"יופי, בשעה טובה."

אליון לגם לגימות קטנות, לא מסוגל לחשוב על דבר מלבד ההקלה לגרונו הצורב.

אדריאן הניח את הכוס הריקה מאחוריו והפנה את החיוך אל נכדתו, "תכף אעזור לך לקום, אלן. יעשה לך טוב למתוח את הרגליים," הבטיח והחל להאכיל את אליון בחתיכות לחם, "הייתי שמח לתת לך יותר מזה, אבל כדאי להתחיל בהדרגה."

אלן הנהנה. היא התעוררה לפני כמה שעות והחלה להתאושש. עכשיו כשהעולם הפסיק להסתחרר סביבה, הצליחה לבחון את אחיה במיטה שממול. היא מעולם לא ראתה אותו אומלל יותר. זרועותיו הגלויות כוסו כוויות רחבות ועיניו היו רדופות.

אליון שם לב למבטה וניסה לחייך אליה, "עשינו את זה," קרקר לבסוף בצרידות.

"שרדנו את שחרור הכוחות שלנו," הסכימה בחצי צחוק, המאמץ בדיבור הזכיר לה עד כמה היא עייפה, "עכשיו אנחנו נפילים אמיתיים!"

"גם קודם הייתם," חייך אליה אדריאן, "אבל זו בהחלט אבן דרך חשובה."

אדריאן היה נפיל בשנות השישים לחייו. גופו היה רחב, שערו אפור כהה. בקמטיו ובעיניו החומות ניכרה תמיד תשישות רבה. שני נכדיו היו הדבר היחיד בעולם שהצליח לנער אותו מהתשישות הזו.

"סבא, מתי אמרת שההורים יחזרו?" שאלה אלן, לא בפעם הראשונה.

אדריאן לא פגש במבטה, נבוך מעט, "הם אמורים להיות כבר די קרובים, אני מניח שתוך קצת פחות משעה הם יהיו בבית."

התשובה לא ממש סיפקה את אלן. היא רטנה בשקט וחזרה לבחון בריכוז את חדרם. מאז שהתעוררה, הרגישה שחושיה מחודדים יותר גם מבלי להפעיל את צורת הנפיל שלה. החדר היה קטן, אבל הקירות כוסו במדפים עמוסים שסיפקו לה לא מעט תעסוקה.

בצד שלה של החדר סודרו צנצנות אוספים שקיבלו חיים חדשים. חולות בצבעים שנראו פתאום אחרת, אבנים מגניבות שקלטה על גביהן שריטות חדשות וכמובן הממתקים שנראו מעוררי תיאבון מתמיד.

את הסוג האחרון היה צריך לרענן לעיתים תכופות, למעט הצנצנות האטומות במדף העליון. אלן חשבה שהן שם כל כך הרבה זמן, שכבר עדיף היה לא לפתוח אותן.

לצד אלו נחו גם בובות מילדותה ותיעודים של המשפחה ושל החברות מבית הספר הֶרְנֶס.

צידו האחר של החדר עדיין נראה לה משעמם בהרבה. המדפים של אחיה מולאו בעיקר בספרים. היסטוריה, מדע, הרפתקאות ואפילו ספרי לימוד שהוצגו לראווה. בין הכרכים הייתה גם קופסה מלאה במשחקי חשיבה ובקלפים, בצמוד לבובה אחת בודדה שנשמרה למזכרת. אליון החליט לפני כשנתיים שהוא כבר גדול מדי לבובות.

את שטח ההפקר בין מיטותיהם מילאו שטיח מפוספס ושידה משותפת, עליה הניח עכשיו אדריאן את צלחת הלחם.

"תצליח לחזור לישון עכשיו?" אדריאן שאל ברוך את יורשו.

"זה... יחזור?" השיב אליון בקושי.

"לא, זה באמת נגמר."

בהנהון דומם, אליון עצם את עיניו הנפוחות ושקע לשינה טרודה.

"ליל מנוחה," הסב סידר את השמיכה שלו והתרומם אל נכדתו, לפני שסייע לה לצאת מהמיטה.

היה לאלן מוזר לעמוד שוב, כמעט כאילו הייתה צריכה ללמוד מחדש איך ללכת. רגליה פחות או יותר הקשיבו להוראות שנתנה להן, אך היא חשה משקל רב מכביד על גופהּ.

הריחות מקצה המסדרון הקצר נקלטו באפה בעוצמה מפתיעה. כיסוי הספות המרופטות, אבק מהשטיחים, ערמות הספרים בסלון הצפוף וניחוח מפתה ביותר מכיוון המטבח.

"הכנתי מרק ירקות, כמו שאת אוהבת," עדכן בעודו תומך בה במסדרון.

"עם גריסים?" עיניה נפערו ובטנה גרגרה בהסכמה.

הוא צחק ואישר.

"וכרישה?!"

"בוודאי, מגיע לך את הטוב ביותר היום!"

רוח חדשה ניעורה באלן שמיהרה מעט יותר אל היעד.

אדריאן עזר לה להתיישב בשולחן פינת האוכל, לפני שניגש חזרה לקדרה שהספיקה להתקרר. הוא יצק מהמרק לקערה, אחז בה והתרכז לרגע קצר. הנוזל ציית לו מייד – מתחמם ומבעבע כהרף עין.

"בתאבון," צחק כשנכדתו החלה לדחוף כף אחר כף אל פיה, מתנענעת מצד לצד באושר.

"אז," פתחה לאחר שכילתה חצי קערה, "מה הסיפור שלהם? למה הם באמת לא פה?"

"כמו שאמרתי קודם," אדריאן נאנח, "סבתא אנילה וההורים שלכם אמרו שהם צריכים לטפל במשהו דחוף ויחזרו בהקדם."

היא נעצה בו מבט לא מתרשם.

"יש להם איזה עניין אישי. אמרו שמשהו השתבש, ושהם צריכים לבדוק את זה. לא קיבלתי מידע מעבר. באמת, 'לֶנִי."

כבר בשלב הזה אתם מגלים שהמצב בשושלות האש אינו כפי שהייתם מצפים. בוודאי, חזקה אהבה של מוריש ליורשו מאהבת אם וכל השטויות האלו, אך אהבה לא חזקה יותר מסודות. דווקא הפעם אדריאן לא הסתיר מנכדיו מידע, הוא באמת לא ידע מה היה אותו סידור סודי, וגם לא ניסה לגלות מה הוא.

כבר עשרות שנים שאדריאן ואַנילָה לא באמת שיתפו האחד עם השני דבר, אף שהיו נפילים בני אותו דור. אדריאן שמר על הסודות שלו בקנאות, ועם הזמן גם לאנילה נוצרו סודות משלה. את חלקם היא שיתפה עם היורשת והבת שלה, אוֹרין, ובעלה סַיימון, שהיה גם בנו ויורשו של אדריאן.

לתוך הבלגן הזה נולדו אלן ואליון. לתוך מעטפת שהיא יותר דחיסה של שתי שושלות מאשר משפחה. באמת, זר יתקשה להבין את משפחת ברג על כל סודותיה ושקריה, אבל אתם כבר לא זרים, וקיבלתם אישור חריג להיחשף אליה. לא נותרה לכם ברירה אלא לצלול אל קרביה של משפחה אחת, שגורל אדיר נתלה בה.

"מתאים למורישות שלי לא להיות פה כשאני מתעוררת," זעפה אלן. היא ידעה שלא היה הוגן לפרוק את התסכול על סבא שלה, אך התקשתה לעצור את עצמה.

"הן היו לצידך במהלך כל השחרור, התזמון הוא צירוף מקרים מצער. אבל אני מבין את האכזבה, אהובה. עברת הרבה," אדריאן טפח על כתפהּ ברכות.

על אף שהאוכל הטעים והחם שיפר מעט את מצב רוחה, מועקה עזה עדיין מילאה את חזהּ, כאילו האת'ר עדיין ניסה למצוץ ממנה אנרגיה. עוד לפני שהספיקה להעלות את הסוגייה, הופיעה בדלת אחת המומחיות לנושא.

"אלן!" אורין קראה בהתרגשות ומיהרה לחבק אותה בדאגה, "ברוכים השמיים, כמה טוב לראות אותך ערה!"

אורין, אם התאומים, הייתה גבוהה ובהירה. שערהּ הארוך היה שחור וחלק ועיניה הגדולות באותו צבע כחול־ירוק ייחודי שקיבלו גם שני ילדיה.

"אנילה לא הייתה איתכם?" אדריאן שאל בהפתעה כשסיימון נכנס וסגר אחריו את הדלת.

האב היה גבוה ורזה. תווי פניו היו ארוכים וחדים – לחייו גבוהות, אפו ישר כסרגל. עיניו החומות היו צרות ומוטרדות במיוחד באותם רגעים.

"הייתה," סיימון ענה בקצרה, "היא תצטרף אלינו שוב בערב."

רק כשפגש מבטו של סיימון בבתו, הבעתו הרדופה התחלפה באחת להקלה.

"למה לא חיכיתם שנתעורר?" שאלה אלן בהיסוס.

"צץ משהו דחוף," אורין ענתה בהתנצלות וליטפה את שערהּ.

אלן עמדה להתלונן, כשהמבט האוהב אך הנוקשה של אביה השתיק אותה.

"איך את מרגישה, ילדה?" סיימון החליף את נושא השיחה והתיישב לצידה בגב זקוף.

"בעיקר עייפה... והכול נראה מוזר. אני גם מרגישה שמשהו עדיין מפריע לי. כאילו האת'ר לוחץ עליי."

"זה לא אמור לקרות," קבעה אורין במבט מוטרד. היא מצמצה בחוזקה וחשפה עיניים מחורצות אישון, מפעילה את היכולת שלה.

ההלם הטהור שעלה על פניה נחקק עמוק בזיכרון של אלן, גם שנים מאוחר יותר.

אורין השתנקה והעבירה את ידיה באוויר מסביב לאלן, מברישה בקלות חוטים בלתי נראים, "אני... זה לא הגיוני! חבל שאמא לא פה לוודא שאני רואה נכון..."

"מ-מה לא הגיוני?" אלן החלה לדאוג.

"כדאי לקרוא לה?" שאל אדריאן בחשש.

אורין החליפה מבט ארוך עם סיימון, ששינה לגמרי את הבעתו בתשובה. השניים תקשרו ביניהם כמו שרק נפילים בני אותו דור היו מסוגלים.

"לפני כמה שנים," אורין בלעה רוק בעוד מבטי יושבי החדר התמקדו בה, "הייתה לאביך ולי הזדמנות לבצע כישוף מאוד חזק כדי להגן עלייך ועל אליון. שלשום, הרגשנו פתאום שהכישוף השתחרר. עזבנו אתכם כדי לבדוק את העניין. לא הצלחנו להבין מה קרה, ועכשיו – טוב, נראה שהכישוף לא השתחרר, אלא החליף בעלים. מרביתו עבר אלייך."

"עבר אליי...?" אלן נלחצה, באופן מובן לחלוטין.

"ז-זה אפשרי בכלל?" אדריאן גמגם, "חשבתי שאפשר לשנות תהליכים בתוך חוטי את'ר, אבל לא להעביר ביניהם כשפים שלמים...?"

"מעולם לא ראיתי כישוף מסובך כל כך עובר ידיים, במיוחד לא על דעת עצמו," הודתה אורין בתבוסה, "אבל לא עולה לי הסבר אחר כרגע. במקום שהאת'ר ישאב ממני או מסיימון את הכוחות הנדרשים כדי להחזיק אותו, הוא שואב אותם מאלן," היא חזרה ללטף את השיער של בתה, "זה מעיק עלייך כי את מחזיקה כישוף מאוד חזק, מתוקה. את תתחזקי, ועם הזמן הוא יפריע לך פחות."

"רגע," סיימון פנה לאשתו, אוסף את מחשבותיו, "אז הכישוף עדיין תקין? ואמרת שרק רוב הכישוף עבר אליה, מה ההשלכות של זה?"

החרדה בעיניו הפחידה את אלן. אביה המעיט להביע התרגשות כזו.

"אולי שארית הכישוף עבר לאליון," אורין הרהרה בקול, "אם כל חלקי הכישוף עברו אליהם בהצלחה, המשמעות היא שהכישוף ממשיך להתקיים. הוא מעוגן בהם עכשיו, ואני כנראה לא יכולה להרגיש, לראות או לשנות אותו, אלא אם אני לידם..."

סיימון בהה בה עוד רגע ארוך, "יש דרך להעביר אותו בחזרה?"

"לא שידוע לי," אורין הנידה בראשה לשלילה, "אבל כדאי שקודם  אבדוק את שניהם."

בנשימה עמוקה, צללה אל המלאכה. היא החלה להפריד בידיה את חוטי האת'ר הזוהרים שעטפו את בתה. האת'ר היה רשת חוטי הקסם שנגעה בעולם כולו, ואפשרה לגזעים הקוסמיים את היכולת לשלוט בגורמי הטבע. רק שהתברר שהרשת שהקיפה בנות את'ר צעירות עלולה הייתה להיות מאוד מבולגנת לאחר שחרור כוחות.

אורין ניסתה לסדר ככל האפשר את סבך החוטים שנראה רק לעיניה המחורצות. היא הסיטה את חלקם וספרה ללא קול את סוגי החוטים השונים, חישבה את הליפופים ביניהם ובחנה כמה קסם זרם בכל אחד מהם. אורין הכירה את הכישוף שעבר אל בתה בעל פה, וידעה בדיוק איזה דפוס לחפש ברשת.

בעוד האם המשיכה למלמל לעצמה ללא קול, היא מיהרה לחדר השינה של התאומים.

"אבא," אלן רעדה מעט, "מה זה הכישוף הזה? למה הוא כל כך כבד?"

סיימון הניח יד מנחמת על כתפהּ, "את עדיין צעירה מכדי להבין הכול, אבל את חייבת לסמוך עלינו, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים."

מבטה הביע את ההתנגדות שלא העזה לבטא בקול רם.

הוא נאנח עמוקות, "אף אחד מאיתנו לא בחר בזה, בואי ננסה להפיק את המיטב מהמצב."

אלן ממש רצתה להתווכח, אבל לא נותרו לה המילים. היא בעיקר הייתה המומה.

בחלוף מספר רגעים, אורין חזרה אליהם כשאליון נתמך על ידה, "יתר הכישוף באמת נמשך אל אליון, הכול נראה תקין!" הכריזה בחיוך מלא הקלה, וסיימון נשם לרווחה.

אדריאן בחן אותם במבט עקום. הוא שמע בעבר על קיומו של הכישוף הזה, אבל החשיבות שהעניקו לו הייתה חריגה בעיניו.

סיימון התרומם מצידה של אלן ומיהר אל בנו. הוא אחז בכתפיו ובחן את מצב הכוויות שנותרו על גופו.

"מה-מה קרה? מה בדקתם?" אליון חרחר בעייפות, נכנע לחיבוק בו אביו עטף אותו.

אל תיתנו לתקרית הציור מסוף השנה שעברה להטעות אתכם, אני מבטיחה שסיימון באמת ובתמים אהב את בנו. אולי אפילו טיפה יותר מדי. אבל אהבה לא מספיקה בשביל להפוך הורים למושלמים. סיימן תמיד דאג לילדיו יתר על המידה, והציפיות שלו מאליון היו גבוהות במיוחד.

"עכשיו כששניכם ערים, נוכל להתחיל לחקור את הכוחות שלכם!" סיימון התעלם מהשאלה, "ספר לנו מה הרגשת בזמן השחרור ואם משהו עדיין מפריע לך. זה יוכל לעזור לנו לפענח מה היכולות החדשות שלך," הפציר בבנו והכווין גם אותו לפינת האוכל.

אבל ככל שאליון התקרב אל המטבח, נהיה לו ברור שמשהו לא כשורה... נדרשו לו מספר רגעים להבין זאת מבעד לתשישות, אך לבסוף נפלה עליו האימה בכל הכובד.

העינוי אולי נגמר, אבל הסיוט עדיין לא.

 'מושיע, התעוררת...!'