חופרת סיפורים

יש לי כמה סיפורים שאני מספרת בלופים. באמת, רחמים על בעלי.

אתם יודעים כמה פעמים הוא שמע על סדנת קריאת הפיניקית שהשתתפתי בה לפני שנה וחצי?

אבל זה סיפור נהדר, אז שיסבול!

ציור של הפיניקית האהובה עליי [Nathaniel Dance-Holland, 1766]

הבעיה היא שאני תמיד מרגישה אשמה כשאני מתחילה שוב לספר סיפור קבוע, אפילו אם זה מישהו שבוודאות לא שמע אותו.

סתם, לא רוצה להעיק.... גם כשאני יודעת שהכל בסדר.

אבל קבוצות החברים שלי מחולקות לפי תחומי עניין, ונוצרים פערים מאוד משעשעים בסיפורים הקבועים שלי.

חברים שאני פוגשת כל שבוע בכלל לא יודעים מה אני עושה באוניברסיטה, לדוגמה.

באוניברסיטה, כך גיליתי, לפעמים צריך לספר את אותו סיפור כמה פעמים.

בעיקר במובן המופשט של הטענה, עדיף לא לאכול למרצים שלך את הראש, אבל לפעמים לדוש באותה נקודה דווקא מניב פרי. יכול להיות שזה למה אני נהנית מלימודיי האקדמיים.

יש כמובן גם מי שאוהבים לקרוא את הסיפורים שלי, שזו תמיד תחושה מאוד מוזרה.

במיוחד בנושאים שהכי מגניבים אותי למרות שאני חושדת שזה לא יעניין אף אחד אחר, זה הכי מפתיע. אבל אולי הניצוץ בעיניים עדיין עושה את שלו.

אולי.