לאכול את העוגה



פעם המורה לשל"ח אמר לכיתה ש:

"אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. כלומר, אפשר אבל אז היא לא תישאר שלמה."

וואלה, צודק.


אבל ההבנה שזה המצב אף פעם לא גורמת לי להפסיק לקרוע את עצמי.


סוף הסמסטר מתקרב ואיתו העבודות, הבחנים, הבחינות... נדרש הרבה יותר קשב, לתת פוש אחרון ולסיים את השנה הראשונה בתואר בהצטיינות.

גם במילואים קראו לי הרבה החודש ואולי אפילו היה עדיף שאצליח להגיע לימים נוספים מעבר למה שהגעתי.


אבל היציאה לאור של הספר כבר ממש מעבר לפינה, ויש טאצ'ים אחרונים, ועוד סבב עריכה, וכמובן שיווק וכריכה ושמות... וצריך לתת עוד פוש אחרון כדי לא לתת לנפילת המתח של אחרי העריכה האינטנסיבית לפגוע בתוצר הסופי.

גם הספר השני כבר מתחיל לדגדג לי את האצבעות לקראת סוף שנת הלימודים.

אז יש המון עבודה, כל הזמן. כמה שעות ביום.

ואם לא כל אלו – אז מה עם ערימת הספרים שמחכה לי כבר יותר מדי זמן?

מה אם הסרטים שהבטחתי שאשלים?

חברים שלא פגשתי כבר נצח?


בן הזוג שלי כל הזמן צוחק עליי (נראה לי, אולי מדי פעם הוא רציני) שאני מגזימה, שאין מספיק שעות ביום בשביל אחוזי המשרה שאני מחזיקה בכל אחד מהחלקים בחיים שלי.

אבל על מה אני אוותר?

מה פחות חשוב?

איפה אפשר לספוג את הפגיעה?


אז אני נושמת עמוק, משכתבת את רשימת המשימות הפתוחות, משנסת מותניים – והולכת ללמוד לבחנים בלטינית ויוונית עתיקה.

אולי אספיק גם להנות קצת מהחג בין לבין.