שגרת מלחמה

הנה החל לשקוע אבק הדרכים, בזו אחר זו דורשות לעצמן מחדש מאות הגופות שמות ופנים.

והלב בוכה, אבל כבר לא באותו הלם טרי.

הוא כבר מפוכח הלב הזה, ופצוע עד זוב דם.

זה מרגיש כאילו עבר נצח מאז שהתעוררנו לבוקר ההוא, אך גם כאילו לא עברה שניה.

העולם קפא בשבעה באוקטובר, אבל הנה כבר היום הארבעה עשר ללחימה.

זה מרגיש כאילו אנחנו בתוך חיים מקבילים, שבהם חייבים להתחיל ולשוב לאותה שגרה של מלחמה.

שגרה הפכפכה ששונה ברמה המהותית והעמוקה ביותר משגרת השלום.

כאילו שאנחנו עמוק אל תוך המלחמה הארורה הזו.

כי הרי הנורא מכל כבר מאחורינו, לא יהיה יותר גרוע מזה.

ונקום מחר בבוקר אל תוך השגרה המעוותת הזו ונמשיך ללכת כי בסוף כולנו חייבים.

חלוקת ספרים למפוני העוטף

לרגע היא תשתה בנו ואולי בטעות נשכח.

נשכח שהיא שקר, זיוף.

נחשוב שהיא שגרה של לב כהה מבכי.

ואז היא תצליף בנו שוב, בכל עוזה.

כי בכל פינה בארץ הזו מפוזרות אימהות שעדיין לא יודעות שהן מחכות לדפיקה.

כי לכל אחד מאיתנו מחכה עוד שם שהוא לא ציפה למצוא ברשימה.

כי חשבנו שאת השיא כבר עברנו, ובפועל זו בכלל רק ההתחלה.