צריך רק אחד

זה היה שבוע כזה שמזכיר לך כמה פרט יכול להשפיע על כל הסביבה שלו.

אדם אחד, תאונה אחת, ולפעמים אפילו פוסט אחד!

לפעמים אנחנו לא יודעים אפילו עד כמה אנחנו משפיעים על הסביבה שלנו.

הכל התחיל ביום שני – כשבדרך למפגש מרגש וחשוב הייתה תאונה (קלה יחסית, לא לדאוג) שחסמה את כל הכניסה למסוף האוטובוסים. הגעתי בקושי רב בזכות נהג אוטובוס אמיץ שהחליט לנסות לעקוף את החסימה.

בדרך חזור מהמפגש, רכב חסם נתיב צר ואחרי רבע שעה המתנה התקשרתי לבן הזוג שיבוא לחלץ אותי.

רכב אחד, תאונה אחת, עשרות אנשים מאחרים לאי אלו מקומות.

את רוב השבוע העברתי בניסיון להספיק לסיים את העבודה הענקית שלי לפני מיתופיה, קראתי בלי סוף השבוע על הגיבור היווני אכילס, אני יודעת לדקלם את כל הפגמים שלו בעל פה.

אבל כשפטרוקלוס (אולי הבסטי ואולי בן הזוג שלו, אין לדעת) מגיע, אכילס בן אדם אחר לגמרי.

חבר אחד, וגם הגיבור הכי קשוח נמס כמו חמאה.

אתמול עזבתי ליום שלם את העבודות והמבחנים – ונסעתי לחגוג במיתופיה.

ארגנתי את הדוכן, הצטלמתי והעליתי לאינסטגרם, בנוהל הרגיל כמובן.

אבל אתם חבר'ה רציניים וכמה באו להגיד שהם קפצו על הדרך כי ראו את הפוסט ו\או שלחו חברים במיוחד עם צילום מסך!

פוסט אחד, ומלאן ספרים חדשים מוצאים להם בית.

בהפסקת הצהריים עמדתי בדוכן, גוועת ברעב ומדברת עם מתעניינת מגניבה על הספר.

ופתאום מופיעה יהלי – שמספרת שקפצה בלי לתכנן כי קראה אותו כבר בדיגיטל והיא חייבת גם עותק מודפס. זה נגמר בחצי שעה שיחה על הספרים, המילואים והחיים.

קוראת אחת, והלב שלך מתמלא מחדש.

כפרה עליך יהלי.