צוות אלפא

רגע לפני ש"המושכת בחוטים" ראה אור, עקצו אותי על זה שאני כל הזמן כותבת "הצוות שלי ואני" בפוסטים עם עדכונים על התהליך.

זה באמת לא ממש מקובל לדבר ככה במיוחד כשכל אני המקצוע עצמאיים, אבל ככה באמת הרגשתי.

ובתקופה האחרונה אני לומדת שוב על בשרי עד כמה זה נכון.

אתם כבר יודעים שהמבחן המסכם המפחיד שלי מתקרב בצעדי ענק (שלישי, אע!) ובהתאמה – לא יוצא לי להתעסק מספיק בספר.

ובכל זאת... הוא ממשיך להשתפר גם בהעדרי.

השבוע ארבעה פרקים הצטרפו לערימה המכובדת שממתינה לי ליום שאחרי, כי שלי פשוט סוסת עבודה.

שלי המסכנה, כפרה עליה, היא כמובן השותפה הכי נמרצת בצוות. ולמען האמת אני מניחה שזה לא ממש צוות אם הם בקושי מדברים אחד עם השני... אבל יש ביננו הבנה קולקטיבית.

אני אוספת לי אנשים טובים לאורך הדרך – את חלק מאנשי המקצוע נאלצתי לדפדף הלאה אבל בהתנסות אחר התנסות אני בוחנת לי אנשים חדשים.

אבל עבודת הצוות הזו היא לא רק עניין של אנשי מקצוע, אפילו אם אני שמה לרגע בצד את הקהילה הכי מהממת בעולם.

זה גם במידה רבה סופרות אחרות (וכמובן גם סופרים) שבוחרות להיות יותר מיריבות על לב הקוראים אלא גם חברות, מייעצות, תומכות וכשצריך אז גם אוזן קשבת.

אבל זה עובד לשני הכיוונים – את גם צריכה להיות שם לתת כתף ועצה, את מעבירה להן את הפרטים על כנס חדש למרות שאולי יפגעו לך במכירות, ואם את ממש אבל ממש מעריכה –

את גם מוצאת את עצמך דוחפת קריאת בטא בסוף ימי תרגום מפרכים, כי רז כותב ספר חדש אז אין מנוס!