פאנדום ילדות
אז ביומיים האחרונים אני בהוגיקון – כנס הקוסמים והמכשפות של ישראל!
זה אירוע שלישי שאני כבר עושה עם הצוות הזה, ולמרות שכל פעם אני אומרת לעצמי "בטח פעם הבאה אני כבר לא אגיע..." אבל כמובן שבסוף אני מגיעה.
זה חזק ממני, אין מה להגיד.
בסופו של יום, הארי פוטר זה פאנדום הבית שלי – גם כקוראת וגם ככותבת.
הספרים שאנחנו קוראים במהלך ההתבגרות נכנסים לנו לDNA ונהיים חלק מאיתנו, לא משנה איך אנחנו משתנים או מתרחקים מהם.
הדוגמה הכי טובה שלי לזה היא אראגון דווקא.
לא מזמן נאמר בתגובה בפייסבוק "אני אדם פשוט, רואה אראגון ומתייג את אופיר" – וזה למרות שהספר האחרון בסדרה שבר את ליבי ואני מאוכזבת עד היום.
את שלושת הראשונים חרשתי הלוך ושוב כל כך הרבה פעמים שזה חלק מקורות החיים!
הארי פוטר הרבה יותר נוכח בחיים שלי גם היום, ולא רק בגלל שכל סקירה שלכם מתחילה במילים "בהתחלה זה ממש הזכיר לי אבל אז לא".
הסדרה הזו גם השפיעה יותר על הכתיבה שלי, וגם (אבל אל תספרו לאף אחד) יכול להיות שבטעות המצאתי בזמנו פאנפיק.
לא כתבתי אותו! אני גם לא מתכננת להשלים את זה בהמשך, אבל הם חיים לי בראש לפעמים גם אם לעולם לא אעלה את כל זה על הכתב.
לפעמים זה מבאס, אבל אני שמחה שהמשכתי משם הלאה וכמובן שאני שמחה להישאר חלק מהמשפחה של הפאנדום. הכי חשוב זה שילדי הדיו האמיתיים שלי מקבלים את הפוקוס וההשקעה שמגיעה להם.
כי בכנות? הם הרבה יותר שווים.
Commenti