עידן הבצל

בכל זאת התבצלנו, למרות הכל.

ספר שנתח גדול מתוכו נכתב בצו 8, שנערך כולו תוך כדי ג'ינגול מילואים ושני תארים, שבחודש האחרון אינספור אנשים נתנו את כל כולם רק בשביל שיספיק לראות אור לפני האירוע הכי חשוב של השנה.

התבשרנו מראש שיכרך ב8.6 אבל "אולי נספיק לפני".

לפני זה אתמול, איזה עוד לפני יש? אז היו שתי אפשרויות – לשבת כל היום ולרענן את המייל או... להיות חצופה ומעיקה ולהרים טלפון.

מה רבה ההפתעה כשבצד השני נאמר "אה כן, בדיוק באתי לשלוח לך. אפשר לאסוף."

אחרי עוד ווידוא ששמעתי נכון התחלנו להיערך, ומצאתי את עצמי באחת וחצי בצהריים כבר במשרדים של בית הדפוס ומחכה שיביאו את הרפסודה מאולם הדפוס.

והיא הגיעה – מלאה בכל טוב, נוצצת בכתום וזהב, מבוצלת לחלוטין.

ופתאום הוא קיים, מול העיניים שלי.

אז הצטלמנו, העמסנו, ויצאנו לדרך הארוכה לירושלים עם שני רכבים כבדים.

כמעט טעיתי פעמיים בדרך כי לא הייתי מרוכזת בווייז אלא בהאם הספרים יציבים בזמן הנסיעה. בפעם השלישית שהייתי בטוחה שטעיתי דווקא הייתי בנתיב האחרון אבל כבר הספדתי את הוויז שלא זיהה שטעיתי, עד שהתקשרתי לאבא שיידע שהוא עומד להגיע לפני והוא אמר לי שהוא צמוד מאחורי ואני דווקא בסדר. אופס.

אחר כך הכנסנו הרבה יותר מדי ספרים הביתה והתחלנו לארוז, עם ההכנות שסיימתי ממש ממש אתמול.

כעבור שש וחצי שעות גם סיימנו את האריזות, עם אבא ושני חברים טובים, ואז נשאר לסדר את הקטסטרופה בסלון ולהרגיע את החתול.

אני עדיין מדחיקה. למרות שיש לידי ערימת אימים של ספרים שמחכים שיקנו אותם – אני לא קולטת. לא באמת.