עול דרגות
המלחמה החזירה אותי אל המדים.
אומנם לא המדים שלבשתי בקבע, אבל היא שמה לי חזרה דרגות על הכתפיים.
בימים אלו אני לובשת יותר מדים מלבוש אזרחי, גם בסידורים שלרוב מגיעים רגע לפני או אחרי משמרת.
ואנשים מתייחסים אחרת ללובשי מדים.
לפעמים זו מוכרת חמודה שזורקת קצת שוקולד לסל הקניות שלנו.
לפעמים זה האופטיקאי שמהסס לתת הנחיות מפורטות כי אולי את ממהרת, גם כשאת אומרת לו שלא.
לפעמים זו הרופאה שלא מזהה אותך ולא מבינה למה קבענו סט בדיקות שאת מחכה לו כבר חודשים ואת צריכה להצטדק ולהסביר את עצמך.
אנשים מתייחסים אחרת ללובשי מדים.
זה לא חדש, גם בסדיר הרגשתי את זה אבל המלחמה מקצינה הכל.
אנחנו רגילים לחשוב שזה טוב – זה תמיד בשביל לפנק, לעודד, לתת מילה טובה. לא?
אז לא תמיד.
טיפה נמאס לי לא לקבל את אותו השירות שהייתי מקבלת כאזרחית רק כי הרושם הראשוני משתנה.
גם אם המטרה טובה זה ברור שכשאני לובשת מדים אני רק דרגה, האישה שאני כבר לא רלוונטית.
ואחרי 48 יום אני מתגעגעת להיות סתם אופיר, געגוע שנמהל בכל כך הרבה תקוות ופחדים מכל מה שקורה סביבנו.
בתחילת הלחימה לא הפסקתי לייחל שהמלחמה תגמר ונוכל "לחזור למה שהיה".
אבל אין יותר לאן לחזור, יש רק לאן להתקדם.
אז אני מחכה שהמלחמה הזו תיגמר עם השבת החטופים והשגת היעדים, ושנוכל לצמוח מכאן יחד, ושאוכל להיות שוב אופיר – דומה אבל אחרת.
Comments