עד החתונה

על פניו, השבוע היה השבוע הראשון ללימודים.

ובאמת שהלכתי לכל השיעורים שלי!

ועדיין זה לא מרגיש כאילו התחילה השנה.

שנה שעברה העמסתי על עצמי בטירוף משיקולים מושכלים, אז התרגלתי שאם אני לומדת זה אומר חמישה ימים בשבוע כמה שיעורים כל יום.

אבל זה יוצא שהשנה יש לי חצי מכמות השיעורים, יעני רק יומיים בשבוע בקמפוס.

הייתי בבסיס אותה כמות שעות שהייתי בקמפוס השבוע!

וזה בלי לפספס אפילו שיעור אחד.

אני מרגישה כאילו אין לי עומס בכלל ולכן מתחייבת לכל מני פרויקטים גם בלימודים וגם בבסיס אבל הכל עם תנאי ברור –

אחרי החתונה.

כי עד החתונה למעשה אין לי באמת זמן חופשי.

חלון בלימודים הוא הזדמנות לעשות טלפונים.

זמן כתיבה עלול להיות מוסב לזמן השלמת משימות קטנות.

וזה כבר עוד שניה וכל הדברים הגדולים מוכנים – ובכל זאת אני גם מרגישה שאני לא בדיוק עומדת בקצב.

תמיד חשבתי שאהיה הרבה יותר חרדתית לאורך הדרך, אבל רק השבוע צצו ניצנים ראשונים של לחץ.

מסתבר שלארגן חתונה זה פשוט לקבל ממש מלא החלטות – אבל רובן לא באמת משנות שום דבר קריטי. יש רק סוגיה אחת חשובה והיא: מי החתן (או הכלה, לא שופטת).

ולא רק שבחרתי אחלה חתן, אפילו סגרתי את המשימה הזו שלוש שנים מראש.