סיפורת קרב

אני לא מבינה איך אנשים אחרים לא רואים את החשיבות של לימודי ספרות.

תעצרו שניה, תסתכלו סביבכם על כל המלחמה המשוגעת הזו ותגידו לי שתורת הסיפור לא חשובה בטירוף.

בואו נדבר על מלחמת יום כיפור.

סבא שלי במלחמת יום כיפור

גדלנו על הסיפורים של המלחמה, על האופן שבו הפתיעו אותנו, על המחדל הקשה.

כשפרצה המלחמה הנוכחית ברור שהשוונו אליה אבל זה לא היה פחות מפתיע לשמוע את כל המבוגרים קובעים – המלחמה הזו קשה יותר.

איך יכולה להיות מלחמה מפתיעה יותר מיום כיפור?

מחדל חמור יותר מהמחדל ב73?

אני באמת סבורה שסיפורים הם חומר הגלם של הקיום שלנו.

אנחנו מלבישים סיפורים שכבר שמענו על מה שמתרחש סביבנו וכך מצליחים לפרש אותה.

מכאן גם הפער המהותי שאנחנו חווים מול העולם הגדול.

אבל כשהמציאות מתעלה על הסיפור – אנחנו בורחים.

כשאנחנו שומעים עדות מצמררת קל לנו יותר לזכור אותה כסיפור, מאשר כמציאות של אדם אחר.

כשאנחנו שומעים על נופל חדש שמצטרף למניין המתים אנחנו מחפשים סיפור שיסכם אותו.

ואז לרגע הרגשות האמיתיים לאהובים שלנו מתחברים לסיפורים האלו והמציאות מכה בנו בפנים והכאב קשה מנשוא עד שמצליחים שוב לדחוק את הרגש לגבולות הסיפור.

עד שגם הסיפור הזה יהפוך להיות חלק מהבנק הסודי של הסיפורים שמבנים את המציאות שלנו.