סיפורים רבותיי, סיפורים!

לראות סרט זה הרבה יותר קל מלקרוא ספר.

במקרה הטוב – השקעת זמן ומאמץ בלחפש אחד איכותי, במקרה הרע – דפדפת כמה דקות בנטפליקס ומצאת על מה לכבות את המח לשעה וחצי.

מה לעשות... הספרות מתה. אף אחד כבר לא קורא ספרים בימינו.

טוב, כמעט אף אחד. נשארו כמה משוגעים בסדום.

אז למה (לעניות דעתי) יש עוד כמה משוגעים שאוהבים לקרוא ספרים?

התשובה נעוצה בנרטיב, בסיפור. למעשה, "ספרות" כמו שאנחנו מכירים אותה היום, היא בכלל המצאה די חדשה מהמאות האחרונות. אבל היא לא סתם הצליחה. היא הייתה הדרך המוצלחת ביותר לצרוך נרטיבים.

החיים שלנו מלאים בסיפורים, עכשיו בעידן הפוסט מודרניסטי נראה לי שהם מלאים בהם אפילו יותר מתמיד. אם אין אמת אחת והכל תלוי בנקודות המבט שלנו – אז כל מה שאנחנו חושבים שהוא האמת הוא למעשה... סיפור. זה לא בהכרח דבר רע, רק צריך להיות מודעים לזה.

ונורא קשה להסתדר בעולם שמתבסס על סיפורים והוודאות בו היא תמיד חלקית בלבד, במיוחד כשאנחנו חשופים לביקורת מגיל כל כך צעיר ותמיד יש תחושה ששום דבר שנעשה לא יהיה טוב מספיק. אין הזדמנות ללמוד איך להסתדר בעולם החברתי שסביבנו – במובן מסוים אנחנו נזרקים ישר למים.

וזו לפי דעתי הגדולה של ספרות.

כי כשאתה עוצר את החיים לכמה זמן ופותח ספר אתה מניח בצד את כל ענייני היום יום ושוקע אל תוך נרטיב שהוא נפרד לחלוטין מהחיים שלך. אין למה שקורה בין הדפים השלכה ישירה על החיים שלך ולכן אתה יכול לנסות באמת להניח בצד את הדעות הקדומות והציפיות ולהישאב לעולם אחר. אתה נשאב לעולם פנימי שבו אתה יכול להתמודד עם חוויות שלא חווית, להתמסר לרגשות שתמיד פחדת מפניהם. אתה מתנתק לחלוטין מהחיים שלך – ודווקא שם מתחבר לעצמך יותר מאי פעם. דווקא בתוך העולם הבדיוני והמנותק הזה בתוך הראש שלך אתה מקבל את הכלים להבין ולהתמודד עם הסיפור שלך.

כמובן שפלטפורמות שונות יכולות להעביר אותנו תהליך – אבל כשאנחנו רואים סרט אנחנו לא נדרשים להרכיב את העולם הבדיוני מהמונחים, התמונות והרגשות שאנחנו מכירים מהחיים שלנו, מישהו אחר כבר הרכיב בשבילנו את העולם החדש הזה על שלל דימוייו. זה קל יותר, אין ספק. אבל דווקא בגלל זה סרט לא מסוגל לטלטל אותנו באותה המידה שספר טוב יצליח.

וזו נראית לי סיבה מספיק טובה להמשיך לכתוב ספרים.