סוג אחר של חנונית


אף פעם לא הלכתי לכנסים.

הייתי ב"עולמות" פעם אחת, וגם אז זה היה בשביל למכור ספרים.

בחטיבה ובתיכון הרגשתי כאילו אסור לי להגיע לכנסים האלו, שאין לי שם מקום כי הייתי חנונית מסוג אחר.

הייתי חנונית של תנועות נוער, גם אם קראתי וכתבתי בלי סוף בתקופה ההיא.

אחר כך היו כמה שנים של שירות צבאי, והעולם הבלתי מושג הזה היה עוד יותר רחוק ממני.


אבל כמובן שמאז השחרור, כלומר בשנה האחרונה, חזרתי בכל הכח לעולם המרתק של הפנטזיה.

אני חושבת שבכל זאת אני עדיין רואה את עצמי כחצי שייכת לקהילה הפנטסטית. אולי משקעים של הנערה שהייתי.


אז לא היה מנוס.

את עולמות האחרון הצלחתי להדחיק, אבל כשהתאריך של מיתופיה הלך והתקרב במהירות הבנתי שאני צריכה להתמודד עם החשש.

מצוידת בשני חברים טובים וסקרנים, הגענו אתמול למודיעין.

בלי התיפיפויות – פשוט נהניתי.

הגעתי בלי מחויבות, בלי ספר למכור... נכנסנו לשתי הרצאות, הסתובבנו בדוכנים, זכיתי לפגוש פנים אל פנים סופרים רבים וטובים שאני מכירה מרחוק כבר תקופה (חלקם זו הפעם הראשונה).

אז לא הכרתי את כל הרפרנסים בהרצאות כי יש לי עוד המון קלאסיקות ז'אנריות להשלים, אבל בכל זאת הצלחתי להשכיל ולהנות!

בעיקר נזכרתי שאפשר פשוט לאהוב פנטזיה, שאפשר להתכנס ופשוט לדבר על דברים מעניינים. זו גם הייתה תזכורת טובה ללמה אני לומדת ספרות.

והכי חשוב – ללמה אני ממשיכה ליצור.