ממחסום לחירות

בבית הספר היסודי לימדו אותנו את הציטוט האל מותי של הרמב"ם:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא

יצא ממצרים".

יסלח לי הרמב"ם על הפרשנות החילונית, אבל אני באמת מאמינה שחג הפסח מזמן לנו התערבות חיצונית נדירה שמאפשרת לנו לעצור ולהסתכל באור מחודש על המובן מאליו. בכל דור ודור חייב האדם לראות מה היא החירות שלו ומה מונע אותה ממנו, להעריך אותה ולצמוח מחדש.

יש מגוון מחסומים שיכולים למנוע מאדם את החירות שלו. חלקם ממשיים בעולם, חלקם חברתיים, חלקם קיימים רק בתוך הראש שלנו. זה יכול להיות התסכול מהמסגרת שאליה קמים כל בוקר (בית ספר, צבא, עבודה...) וזו יכולה להיות חס וחלילה מערכת יחסים רעילה (לא רק זוגית, כמובן). כל אדם והחירות האישית שנגזלת ממנו, או זו שנגזלה בעבר וכעת הוא יכול לעצור ולהעריך אותה מחדש.

אחת החוויות המתסכלות ביותר שכל כותב נתקל בה היא מחסום כתיבה (ולא מעט מחובבי הקריאה נתקלו באחותה התאומה – מחסום הקריאה).

התחושה הזו שלמרות שהכתיבה היא חלק מהותי בהגדרת העצמי שלי, כבר תקופה ארוכה – לפעמים שבועות וחודשים – משהו פשוט לא עובד. מתיישבת בלילה מול המחשב, בוהה במסך של הוורד תקופה, מנסה להעלות יותר מכמה מילים בודדות על הכתב, סוגרת את הלפטופ והולכת לישון.

זה לא שאין לי מה להגיד – תמיד יש ובשפע! ובדרך כלל גם אין סיבה ממשית ללמה את לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות, משהו בך פשוט עצור.

היו לי הרבה תקופות כאלו, לפעמים זה הרגיש שאני יותר זמן במחסומי כתיבה מאשר בתקופות שאני מצליחה לכתוב חופשי... לא סתם לקחו לי כמה שנים טובות לסיים לכתוב כל ספר.

ואז עשיתי עסק עם חברה שהמטרה שלו הייתה להכניס אותי למשטר כתיבה. וואלה? זה עבד. סיימתי בחצי שנה את הספר השני. ושנה מאוחר יותר כשהתחלתי לעבוד עם בית העורכים – הצלחתי לכתוב מחדש לגמרי את הספר הראשון בש ל ו ש ה ח ו ד ש י ם !

הייתי (ונותרתי) בהלם מעצמי. מסתבר שכל הזמן הזה הייתי מסוגלת לכתוב כל יום מאות מילים. מסתבר שמחסום הכתיבה לא חייב להיות ברירת המחדל של מערכת ההפעלה שלי! וזה הכל היה בתוך הראש שלי. ברגע שהיה לי יעד מסוים להגיע אליו – פתאום הגלגלים התחילו לזוז והגבירו את הקצב מיום ליום. ואין מספיק מילים בשפה העברית כדי לתאר את תחושת השחרור וההקלה בלגלות את התשוקות שלך מחדש.

זה לא נועד להיות מדריך איך להתיר את מחסום הכתיבה שלך – זה פשוט השנקל שלי על מציאת החירות הפנימית שלנו. כי הצעד הראשון הוא לזהות את המחסום ולהאמין שאפשר להסיר אותו, שאת יכולה ומגיע לך למצוא את החירות שלך.

משם הדרך כבר נראית קלה בהרבה.