מכורה לקלפים


אני ברמה 239 בספיידר סוליטר, למרות שהשיא שלי התאפס כשהחלפתי מחשב. קניתי אותו במרץ.

בטח תגידו – אופיר, כמה שעות ביום את משחקת ספיידר סוליטר? את מכורה? ואני אענה שלא.

ספיידר סוליטר הוא פשוט המיינד-סט האולטימטיבי.


בסוף הכוח של ספרות הוא שאתה קורא רצף מסויים של 22 אותיות (במקרה שלנו) שחוזרות בסדרים שונים, והרצף הזה מתורגם בראש שלנו לעולם שלם שמסוגל להציף בנו רגשות, לגרום לנו לראות אחרת את החיים, להגיע לתובנות...

כלומר, הכוח של ספרות הוא דמיון.

אבל בשביל לכתוב את הקוד הזה שידליק אצל קורא אנונימי את הדמיון, גם אני צריכה לדמיין.


יש סופרים שמעדיפים לכתוב את מה שעולה להם לראש, הם לא מתכננים מראש כל פיפס. יש סופרים שיודעים מה הולך לקרות בעוד עשר שנים בכל רגע נתון, ומה קרה עשר שנים לפני.

אני מהסוג השני.

יש לי בראש כמות די הזויה של מידע על עולם שבקושי הסביבה הקרובה שלי מכירה. אני מכירה את ראשית ההיסטוריה, כמו גם את העתיד שלהם.

התקופה שחיה לי בראש בצורה האינטנסיבית ביותר נפרסת על בערך חמישים שנה.

הסדרה שלי נפרסת על שש שנים אז אתם יכולים לעשות את החשבון בעצמכם.

וזה לא רק הטירוף שלי.

כל סופר צריך לדעת במידה מסוימת מה קורה הלאה – אחרת איך נשתול לכם כל כך הרבה רמזים מטרימים מתוחכמים?

אז איך מדמיינים כל כך הרבה אירועים שמרכיבים תמונה כל כך גדולה?

צריך להיכנס למיינד-סט שבו אתה מספיק עסוק בשביל לא להשתעמם, אבל לא צריך להתרכז במה שאתה עושה כדי להיכנס לטרנס המטריף הזה.

שמעתי פעם על סופרים שמצליחים לשקוע תוך כדי שהם מנקים את הבית. הלוואי עליי.

לא, אני נכנסת למחשב, פותחת את הסוליטר ובדרך כלל שוקעת די מהר.


אני די משוכנעת שמצחיק לראות את זה מהצד – יושבת, משחקת סוליטר ובמקרה הטוב מצחקקת לעצמי, ובמקרה הרע פשוט יושבת ובוכה כמו משוגעת.

מגיעה למבוי סתום, לוחצת על ה2F ומתרגשת כי את'ל בדיוק הצחיקה את ג'סטין בפעם הראשונה מאז שהוא איבד את אבא שלו. מתרגשת כי אני יודעת שזה בדיעבד יהיה הרגע שישנה את חייו.


אז אני לא חושבת שאני מכורה.

לפחות לא לסוליטר.