כאבי גדילה
כולם תמיד אומרים ששנות הנעורים הן השנים היפות ביותר.
כל האהבות, הריגושים, החברים...
בעיניי זה בולשיט.
אולי הרומנטיזציה הזו לאחת התקופות הקשות ביותר בחיים היא סוג של מנגנון הגנה שלנו מפני הזיכרון של כמה קשה היה להיות מתבגר.
כי להתבגר זה מסע של פעם בחיים – מסע שבמהלכו אנחנו מפרקים את כל מה שלימדו אותנו שאנחנו צריכים להיות בשביל לבנות מחדש. מסע שצריך לעבור כדי להתפכח ממנו מתישהו כאנשים טובים יותר. מסע לגלות את מי שנועדו באמת להיות.
והמסע הזה הוא ממש לא פשוט בשביל רוב מי שעובר אותו. הוא דורש כל כך הרבה אנרגיות, כל כך הרבה סבלנות... הידיעה שאף אחד לא מבין אותי, שרק אני רואה את העולם מהזווית הזו בדיוק. הבדידות בתוך חוסר האונים הזה, ההסתגרות בתוך עצמך.
לפני שבועיים כבר ברברתי לכם קצת על היכולת הייחודית של ספר טוב ללמד איך להסתדר בעולם. איך ההתנתקות הזו מהחיים שלנו והתמסרות לעולם נפרד – דווקא גורמת לנו להבין מי אנחנו באמת.
ומכאן החשיבות שאני רואה בספרות התבגרות.
כי דווקא בגילאים האלו אנחנו הכי צמאים ללמוד על עולמות של אנשים אחרים, גם אם אלו דמויות בדיוניות. להיכנס לנעליים של מישהו אחר, להכיר את הצרות שלו (שהן שונות ובו זמנית דומות כל כך לאלו שלנו), לראות איך הוא מתמודד איתן. כי זה עוזר לנו להבין שאולי בעצם אנחנו לא כל כך לבד...
וההתמודדות הזו עם בעיות של אנשים אחרים גורמת לנו לאפשר להם להיכנס ולהיות חלק מהעולם שלנו, אבל גם עוזרת לנו להחליט מי אנחנו רוצים להיות. היא נותנת לנו את הכח לבנות את עצמנו מחדש מתוך ההריסות של מרד הנעורים הפרטי שלנו, עוזרת לראות את האור בקצה המנהרה.
בגלל זה אני גם חושבת שרבים מאיתנו נוטים להתחבר דווקא לפנטזיה בתקופות החטיבה-תיכון האפלות, אבל על כל זה כבר אדבר בשבוע הבא.
תגובות