יומן מבצעים

זה השבוע השמונים ברצף שאני מעלה כאן את השנקל השבועי.

הפינה הקבועה שלי שהתחילה ממחשבות על פנטזיה ועדכונים על החיים הפכה בעל כורחה ליומן מלחמה.

החיים התהפכו עלינו ובשבוע האחרון אני חושבת שהתחלתי לעכל.

למרות שאני משתדלת להתחמק מתיעודים קשים מדי, זה מלווה אותי יום יום.

מחשבות אקראיות שטורפות אותך בן רגע, והשאלה הקשה מכל – איפה אני בתוך כל זה?

אופיר היהודיה, הישראלית, הקצינה, הסופרת?

מי אני בתוך הטירוף הזה?

אני כמובן בצבא, אבל במשמרות.

אנחנו לא בדיוק המילואימניקים ששלחתם להם חבילות ומכתבים ולא ראו בית כבר שלושה שבועות.

רוב השבוע אני ישנה בבית.

אז אני גם אזרחית.

אני סופרת שמנסה לתת כמה שיותר נחמה בתוך כל הטירוף הזה, ונראה שזה עוזר טיפה.

אז מה שאני צריכה לעשות זה להמשיך לכתוב, לא?

לייצר עוד תרבות ישראלית איכותית בשביל האנשים שלי, ובשביל להזכיר שאנחנו על המפה ולא הולכים לשום מקום.

אבל אני מרגישה אשמה.

ישנה בבית התקין שלי, עם החתול הטיפש שלי, ואם המשמרות שלנו מסונכרנות – גם עם האהוב הבריא והשלם שלי.

איך אפשר להמשיך לחיות, ליצור, לצמוח?

איך אפשר לכתוב ספרים?