חרבות ברזל
בשבת בבוקר התעוררנו לאזעקה הראשונה באזור ירושלים.
עדיין לא הרגשתי טוב מהאייקון אבל מהר מאוד עלתה בי בחילה חדשה ואיומה של תופת שרק הולכת ומתבהרת.
עוד לפני שהתקשרו פרקנו את המזוודה לנופש שאמור היה להיות לנו וארזנו תיק למילואים.
שנינו זומנו לצו 8 כבר בשבת, וקפצנו כל כך מהר לתוך המדים שבקושי הספקנו לתת מפתח לשכנה כדי שתדאג לחתול אם נצטרך.
בשלושת הימים הראשונים הייתי רוב הזמן בבסיס, וביום הרביעי היה לי יום לריענון.
ועדיין הרגשתי נורא.
פיזית.
אז מסתבר שאני חולה בקורונה, כנראה כבר מיום חמישי.
קיבלתי כמה ימי ריענון ואתמול כבר התחננתי שיתנו לי לחזור לבסיס –אין יותר חום וקצת שיעול לא יהרוג אותי.
למזלי, את הפוסט המתוזמן הזה אתם קוראים כשאני שוב על מדים.
כל השבוע בקושי פרסמתי, רק שהספר בחינם בדיגיטל ועדכנתי באתר שלא אוכל לשלוח עותקים פיזיים.
איך אני אמורה לכתוב לכם? רק לפני שבוע חגגנו בלב תל אביב.
למה עשיתי כביסה שיש בה גם מדי ב' וגם חולצות של ספרי פנטזיה?
למרות שהייתי כמה ימים עכשיו בבית לא הצלחתי לכתוב.
הפרק הבא בספר השני הוא אחת הסצנות הקשות ביותר בסדרה, חיכיתי כל כך להגיע אליו שוב. אבל אני לא מסוגלת לכתוב אותו כשאני יודעת שהמציאות בחוץ מזעזעת הרבה יותר.
המלחמה עוד לפנינו, אבל אני יודעת שכשהסיוט הזה יגמר נצא ממנו חזקים מאי פעם.
אני פשוט יודעת.
تعليقات