top of page

המח היהודי

על פי דיווחי תקשורת האמריקאים מופתעים מהקצב שבו נכנסנו לעזה והשגנו את השליטה שיש לנו בה נכון לזמן זה.

אני לא מופתעת.

לא כי יש לי איזה מידע מודיעיני מתוחכם, פשוט כי עד עכשיו הם לא ראו אותנו כועסים באמת.

ממה אני כן מופתעת?

מהמח היהודי.

מאמצי זיהוי וגילוי הנרצחים מהשבת השחורה עלו שלב לאחרונה ועכשיו הם לא פחות מהמאמץ הלאומי היצירתי ביותר שהעמדנו עד כה.

יותר יצירתי מהטפטפות.


אני לא רוצה להכניס מחשבות ציוריות מדי למי שלא מעוניין אז לא אפרט, רק אגיד ש"אף אחד לא נשאר מאחור" בא היום לידי ביטוי בדרכים שלא חשבתי שקיימות.

ואני יודעת שרבים לא מרגישים כך, אבל כל המערכת מתגייסת בשביל לפענח את גורלו או גורלה של כל אחד ואחת מהנפגעים והנרצחים.


"אף אחד לא נשאר מאחור" הוא הכח שלנו, אבל יכול להיות שהוא גם החולשה.

אני מהצד הפסימי, שלא חושב שנצליח להחזיר את כולם או לגלות מה עלה בגורל כולם.

זה לא יכול לעצור או לעכב אותנו במאמץ המרכזי והוא להבטיח את הביטחון שלנו בטווח הארוך. וזו אמירה כואבת.


אנחנו חייבים להפריד בין השבת השחורה והמלחמה שבאה אחריה.

בשביל השפיות שלנו, בשביל החוסן הלאומי.

אנחנו חייבים להפריד בין המחדל הכואב ביותר בתולדות המדינה ובין הניצחון שבא אחריו.


זה היה טבח מזעזע – אבל זו לא שואה.

חטפנו קשות אבל אנחנו כבר לא הקורבן.

וטוב שכך.

Comentários


bottom of page