החיים קצרים

כבר חלמתי מראש מה יהיה השנקל השבוע – אני עכשיו באתונה, רגע אחרי שסיימתי את הבחינה המפחידה שלי, נפרדת יפה מהתואר הראשון שלי במקום שבו הכל התחיל.

ואז בשני הגיעו החדשות על מנדי.

פעם אחרונה שנפגשנו, הטלפון שלי ידע מה חשוב

כלומר, כבר משישי אני מרעננת את הפיד ומחכה לעדכון.

הרופאים נלחמו עליו כמה ימים, ואני ניסיתי להמשיך ללמוד בין הדמעות.

יום שני היה אמור להיות חצי יום למידה ואז מנוחה. במקום זה בכיתי הרבה בבוקר ולמדתי עד הלילה.

כדי להוריד מעט מהמועקה כתבתי לכם עד כמה אהבתי את מנדי, שהיה אחד הקוראים האהובים עליי, וכמה כח יש בדבר הזה שנקרא מילים, חומר הגלם שאני מתעסקת בו לילות כימים.

כתבתי לכם אבל לא פרסמתי, חיכיתי לראות את האבק שוקע.

ואחרים פרסמו, ועיוותו, וניצלו לתועלתם האישית. אז שמחתי לשמור את המילים שלי בארכיון.

הגעתי ברביעי לניחום האבלים וישראל ידע איך לשבור לי את הלב ישר: "עכשיו אין לך יותר תירוץ לא להוציא את הספר השני, הוא משגיח".

לא חיפשתי תירוץ! נשבעת! אבל עכשיו יש עוד סיבה להזדרז.

הלב שלי עובד שעות נוספות, ואני עוד אמצא את צורת ההנצחה שנכונה לקשר שלנו. היא עוד תבוא.

אבל אני באמת באתונה עכשיו.

תכננתי לספר לכם שיש לי פרופסורים שמומחים ליוון העתיקה ועוד שניה יוצאים לפנסיה ומעולם לא נסעו לאתונה, כי זה מפחיד להתאכזב. אז חשוב לתלוש את הפלסטר מוקדם, לפני שיש לבחירות יותר מדי משקל כי החיים קצרים.

אבל בסופו של דבר גיליתי שהם לפעמים קצרים מדי...