הדרך הקלאסית

השבוע היו לי שני המבחנים הגדולים של השנה.

שניהם קורסים שנתיים שעבדתי עליהם קשה בחודשים האחרונים ויש להם ציון בהיקף מאוד משמעותי – לטינית ויוונית עתיקה.

וכפי שהיטיבו לשאול המשגיח בבחינה, האחות של החברה וחברים שונים – למה? למה זה טוב?


בכנות, זו הייתה גם התגובה שלי לרגע כשהמליצו לי לראשונה ללמוד לימודים קלאסיים (כלומר, התרבות של העת העתיקה). מה בין זה ובין השאיפה לחקור ספרות.

המרצה שהתייעצתי איתו ענה בפשטות – "אם את רוצה לעשות עבודה יסודית, תתחילי מההתחלה".

ברגע שנפל האסימון הזה, הדרך הייתה ברורה.


ושמעו, זו הדרך הכי קשה שיכולתי לבחור בה כדי להגיע לתואר הראשון שלי בספרות. בלי ספק.

זה אחד התארים הכי קשים במדעי הרוח בפער, שמועות ממקור אמין מספרות שזה יותר קשה מלימודי משפטים.

ואני מהמשוגעות הבודדות שבוחרות לימודים קלאסיים כחוג משני, שהגיעו לחוג בלי להיות מטורפות על העת העתיקה. היא אחת התקופות שהכי פחות עניינו אותי, למרות שאני לומדת בכל יום לאהוב אותה יותר.

אני לא מאחלת גם לשונאיי הגדולים ביותר ללמוד שפה מתה, אז שתיים במקביל זו בכלל חוויה מפוקפקת. כמה שתמיד צוחקים שלטינית זה קשה – בעיני היא הרבה יותר פשוטה מיוונית עתיקה.

לפחות אפשר לקרוא את האותיות בלי לשבור את השיניים.


זו באמת הייתה שנה מורכבת, אבל אני יוצאת ממנה (רק עוד חודש אבל מדחיקה את זה) מסופקת בטירוף.

גם החברים מהחוג לספרות שבהתחלה פקפקו היום מקנאים בי – כי אני בשנה הבאה הולכת להתחיל לקרוא הומרוס וקיקרו בשפות מקור (!!!).

השנה הזו בעיקר חידדה עבורי עד כמה התרבות שלנו ממוחזרת.

הרומים האמינו שכל יצירות המופת כבר נכתבו, ועכשיו רק נותר לכתוב אותן טוב יותר – ולמרות שאני לא מסכימה לגמרי האם אין בספר שלי יסודות נרטיביים שהתגלגלו עוד מאז?

מילא האלים, השליחות, "חצויי הדם" – אבל האם לואי הוא לא גלגול של טלמכוס?


אני מניחה שהתשובה היא כן.

וזה קצת מאיים, אבל בעיקר מרתק.

אני לא יכולה לחכות להמשיך ולהתעמק אפילו יותר בתרבות המערבית כדי להבין, לפני הכל, מי אני.