הדחקה קיומית
לפעמים אני שואלת את עצמי אם אני אפתית מדי.
כל השבוע היו לי בעיות שינה, אבל נשבעת מכל הלב - בקושי חשבתי על איראן.
עברתי על כותרות בחדשות פה ושם אבל זה לא שישבתי לכסוס ציפורניים וספרתי לאחור את הימים כמו שאר הפיד שלי בפייסבוק.
אני באמת אדם חרדתי, רוצים לדעת מה היו בעיות השינה השבוע?
בעיקר סביב הספק הלימודים שלי וכמובן סיוט חביב שאולי מישהו הזמין ספר וההזמנה התפספסה (בדקתי בבוקר, הכל בסדר).
בואו נגיד שרשימת המשימות שלי אפופה בהמון לחץ פרפקציוניסטי – אבל באמת שאני לא מצליחה לפחד מההחמרה במצב.
וזה לא שאני לא מבינה שזה מה שאמורים לעשות, אין לי ספק שמדובר במנגנון הגנה.
גם סביב החתונה תמיד צחקו עליי שאהיה משוגעת לגמרי והייתי צ'יל, בעלי טוען שזה בגלל שלמדתי להרגיע את עצמי בדברים שחשובים באמת.
אבל זה לא אמור להיות המצב כשמדברים על המלחמה, לא?
אני פשוט מרגישה שזה לא בשליטתי, וכשזה יבוא זה יבוא.
יש לי סיבה להיבהל עכשיו? לא ללמוד? לאגור פחיות שימורים?
יש אנשים שאשכרה יכולים לעשות משהו בנידון, ואני משוכנעת שהם מספיק לחוצים בשביל כולנו.
אני לא יודעת אם זה ישכנע אתכם לחשוש פחות, או לחלופין לשפוט אותי יותר.
אתם מוזמנים לשפוט בכיף, זה באמת מעט מוזר.
אני אמשיך ללמוד, לכתוב ובמקרה החריג של השבוע האחרון אפילו לקרוא, ואדחיק בנחת עד למתח הטילים הבא.
כמו כן – אל תקראו לכיף באמצע תקופת מבחנים. נגמר לא טוב. לעבודות, כמובן...
Comentarios