גוף שלישי סביל

שיווק לא הולך ברגל, ספרים לא מוכרים את עצמם.

נשבעת.

אפילו סטטוס חמוד פעם בשבוע לא הולך ברגל.

מסתבר שאם את קמה בבוקר ויש לך מלא משימות אחרות את שוכחת לכתוב אותו ואז הוא לא עולה באורח פלא לאינסטגרם ולפייסבוק בעצמו.

נשארו לנו שלושה ימים בדירה, ובין ארגז לארגז נזכרתי שיום שישי היום ועדיין לא כתבתי את השנקל השבועי שלי.



חברה בדיוק סמסה לי לא לדאוג.

תכף כל הבית כבר יארז וזה יהיה מאחוריי.

צחקתי עליה קצת. אהבתי את הבחירה בפועל סביל. "יארז". מי יארוז אותו? החתול?


אז אותו דבר ספרים.

כשהוצאתי לאור בגיל 16 אמרתי לעצמי – זה ספר טוב, אני מאמינה בו, אנשים יקנו ויאהבו ויספרו לחברים – וככה הוא יתפרסם.

מה זה יתפרסם? מישהו צריך לפרסם אותו. והמישהו הזה הוא אני. לא סתם נשארתי עם כל כך הרבה עותקים (שגם נמצאים עכשיו בארגזים, במחסן של ההורים שלי).

התפקחתי מאז קצת, הבנתי את גודל המשימה שנפלה עליי. זה לא הולך להיות כיף בכלל – השוק קשה, לא כלכלי, מתסכל... אבל כל מכירה זה סיפוק לא נורמאלי. כל ביקורת גורמת ללב שלך לעשות סלטות באוויר. כל הודעה ממישהו שהספר נגע בו ממיסה אותך.


אז עכשיו הארגזים נארזים.


אחר כך הספרים יכתבו.


אז יתפרסמו.


ולקראת המכירה המוקדמת אולי גם יחתמו, יארזו ויישלחו.




אין, תאמינו לי... הכל אני עושה בבית הזה.