בעולם המקביל
לא ערכתי את הלו"ז שלי, לא מחקתי תכניות.
כך לדוגמה יצא שבעודנו מקימים את החמ"ל ב7.10 הטלפון שלי חשב שאני בדרך לשדה התעופה.
גם לא דחיתי את תחילת שנת הלימודים, הטלפון שלי חושב ששבועיים כבר מאחורינו.
אתם יודעים מה זה שבועיים?
בשלב הזה כבר הייתי אמורה להיות עמוק בתוך לופ של תרגומים ומאמרים.
גם הייתה בשבוע שעבר הרצאה שהעברתי על מתבגרים מחוננים ומפגש על המשפחה המורחבת.
וזה איכשהו מרגיש כאילו זה באמת קרה בחיים מקבילים שבהם הכל המשיך כרגיל.
הרבה מהאירועים האלו באמת יקרו בעתיד ואני יודעת שאני לא אמורה להרגיש שהם נחלת העבר, אבל עתיד כל כך...
לא ברור?
זה מוזר כי לאורך היום מחשבות טורדניות רודפות אותי לא מעט – ראשים ערופים, נשים חטופות, תינוקות שכבר אי אפשר להגן עליהם...
אבל בלילה הסיוטים שלי הם בעיקר על החתונה.
אני מאלו שתמיד חלמו על החתונה שלהן, וכבר היה תכנון מסודר והכל עבד לפי התכנית.
ועכשיו אני כבר לא יודעת...
מי יודע מה יהיה בינואר? ואם נוכל להתחתן כרגיל – עדין נשאיר את הקישוטים שתכננו? ומתי נספיק לעשות את כל ההכנות?
וכל העתיד הוא סבך אחד גדול של חששות קטנים וחרדות גדולות...
ובעולם מקביל כבר סיימנו טעימות ויש תפריט ובעולם הזה אני אוכלת לחם שחור בארבע לפנות בוקר כדי לא להירדם במשמרת.
Comentários