איטלקית לפנות בוקר

מסתבר שזה ממש מעייף ללמוד איטלקית.

כלומר, לקום לשיעורי איטלקית זה ממש אבל ממש מעייף – מי קובע שיעורים שמתחילים בשמונה וחצי??

חשבתי שהשארתי את זה בימי התיכון...

אבל אני צריכה את השפה בשביל התזה – יש לי תוכניות גדולות על מחקר שמשווה בין ספרות לטינית לספרות איטלקית והוא הולך להיות מגניב ממש.

אבל כן, לשעות יש השפעות חמורות והגוף שלי עדיין מנסה ללמוד את הלו"ז החדש.

אני מהערפדים שעובדים הכי טוב בלילה, לרוב עורכת כל ערב מעשר ועד שתיים לפנות בוקר, ומתחילה את היום למחר בשמונה וחצי.

אבל עכשיו כשצריך לקום פעמיים בשבוע לפני שבע-לפנות-בוקר, אני צריכה לבנות סדר יום חדש שלא ישחוק אותי לגמרי.

אני צריכה להבין איך עורכים בשעות מוקדמות יותר, איך מספיקים הרים של שיעורי בית כשהימים הכי פנויים שלך למטלות הם הימים שאת הכי עייפה בהם...

התשובה השבוע, אגב, הייתה לערוך במקום ללמוד בנסיעה למילואים. הציפיות לקראת הבטא חשובות יותר.

זה אמור להשתלם בסופו של דבר – אבל הדרך לשם בהחלט משעשעת.

בשיעור האחרון, באמצע שירת שירי ילדים באיטלקית מיוטיוב, תהיתי מה היה חושב הסופר שבשבילו אני לומדת את השפה על הסיטואציה.

המסקנה הייתה שהוא בטח היה צוחק עליי ממש, אולי אפילו כותב על זה סיפור קצר.